את ארץ ישראל הישנה והטובה עזב אריק איינשטיין בחטף. עוד באותו היום בשעות אחר-הצהריים עסק במאמרו הראשון והאחרון. כך סיפרו חבריו. בשעות הערב חש ברע, הובהל לבית החולים במצב אנוש. הניסיונות להצילו עלו בתוהו והוא שבק חיים.
כך לפתע פתאום הפכה הידיעה את שגרת חיינו על פיה. מאותו הרגע הוסט הכל הצידה וכולנו היינו איתו ועם שיריו.
'מה זאת אהבה' שר אריק איינשטיין את המילים של המשורר הלאומי בסגנונו הרגיש. בקולו הערב והקטיפתי נשמעה האהבה צורבת, כואבת ומייסרת כפי שאיש לא ביטא את המילים האלו ברגש כמוהו.
בשירתו כבש את לב האוהבים, ואוהביו כיתומים נהרו בתוגה ובעצב להלוויתו מפני שזה היה צו הלב האוהב של ישראלים רבים שלא יכלו ולא חפצו לבלום את פרץ האהבה אליו וחשו צורך להשתתף, להצטופף, להתקרב, כי הוא היה אחד משלנו. אחד של כולנו.
אריק שר בקולו הרך והנוגה על ארצנו האהובה, בעברית שהיא שפתנו, ובעוצמת הישראליות שזורמת בעורקינו, שהיא שלו ושלנו. ובאותה 'נשימה חמה'... 'אימא אדמה'... ו'למה הדמעות זולגות מעצמן?'...
איש לא יצליח לכבות את הלהבה הזאת הצרובה בנפשותינו. ו'למה לי לקחת ללב?' - ככה. כי זאת האהבה. אהבת הארץ, אהבת המולדת, אהבת הישראליות. אהבת אריק איינשטיין.
