ב-12 במרס 1938 פלש צבא גרמניה לאוסטריה. היה זה השלב הראשון בחזונו של היטלר להשתלט על אירופה. מדינות המערב, בריטניה וצרפת, התגלו כמפוחדות ולא הגיבו בכוח. דרישותיו הבאות של היטלר נעשו יותר ויותר תוקפניות, ומשהציג אולטימאטום, לפיו על הצ'כים למסור לידיו את חבל הסודטים עד ל-28 בספטמבר 1938, הגיב ראש ממשלת בריטניה דאז, נוויל צ'מברלין, בנאום תבוסני לאומה:
"מה שבלתי מתקבל על הדעת הוא, שאנו חופרים כאן חפירות ומודדים מסכות גז בגלל מריבה בארץ רחוקה ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר..,מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח שיהיה לנו ברור מאוד, בטרם נפתח בה, כי באמת עניינים גדולים הם המונחים על הכף...". כשהיטלר הציע כינוסה של ועידה לדיון בדרישותיו , נענה צ'מברלין ברצון ובלהיטות.
הוועידה, ועידת מינכן, כונסה ב-29 בספטמבר 1938, בהשתתפות נציגי ארבע מעצמות; נוויל צ'מברליין (ראש ממשלת בריטניה), אדואר דאלאדיה (ראש ממשלת צרפת), בניטו מוסוליני (שליטה של איטליה הפשיסטית) וה"פיהרר" הגרמני, היטלר.
צ'כוסלובקיה וברית-המועצות לא זומנו כלל...
בשעות הקטנות של ליל ה-29-30 בספטמבר 1938 חתמו הצדדים על הסכם מינכן אשר על פיו, תפנה צ'כוסלובקיה את חבל הסודטים תוך 10 ימים (החל מיום 1.10.1938 ) והוא יועבר לריבונות גרמניה.
צ'רצ'יל: "בריטניה בחרה בחרפה ותזכה במלחמה" צ'מברליין שב ללונדון במטוס, והבריטים הצדיעו ברחובות לראש ממשלתם, ש"הציל את השלום". צ'מברלין נשא נאום בפני קהל נרגש בשדה התעופה. כשהוא אוחז במטרייה שחורה (שהפכה לסמל לכניעה המבישה ולדימוי הוויזואלי המזוהה ביותר עם אישיותו של צ'מברליין עד ימינו אלו); באותו מעמד הכריז את הכרזתו הידועה לשמצה:
"הבאנו לעולם שלום בזמננו" ונופף בגאווה בפיסת הנייר עליה חתם היטלר.
ההסכם זכה לשבחים נלהבים בבריטניה ובעולם. בין המשבחים היו האפיפיור פיוס האחד עשר, ראש ממשלת אירלנד, אמון דה ולירה ונשיא ארצות הברית, פרנקלין דלנו רוזוולט. צ'מברליין זכה לשיאים של פופולריות מבית והתקבל כמנצח אצל המלך ג'ורג' השישי.
היחידי שלא גילה התפעלות מההסכם והזהיר מהשלכותיו החמורות היה ראש האופוזיציה דאז בבריטניה, וינסטון צ'רצ'יל.
"בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה", טען, "היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה.
ב-1 בספטמבר 1939, במלאת שנה לחתימתו של "הסכם מינכן", התגשמה נבואתו של צ'רצ'יל במלוא מוראה: מלחמת העולם השנייה, הגדולה והאכזרית מכל המלחמות שידעה האנושות עד אז, פרצה במלוא אכזריותה וסחפה עמה מדינות ועמים מכל היבשות, כולל את ארה"ב של אמריקה, בראשותו של פרנקלין דלנו רוזוולט, שהיה מהמשבחים הראשיים של הסכם מינכן.
האם השכיל העולם להפיק את הלקחים מאותו עבר כואב ומכאיב ?
כעבור 75 שנה ניתן לקבוע בצער, שהעולם "לא זכר דבר ולא למד דבר".
אובמה בדרכו של צ'מברלין דרך טיפולו של נשיא ארה"ב,
ברק אובמה, ברודנים למיניהם, המסכנים את שלום העולם, מזכירה בעל כורחנו את התנהגותו של צ'מברלין ערב מלחמת העולם השנייה: לאחר שהודיע רשמית ביום א' 24.11 בבית הלבן, כי הושג הסכם גרעיני בין שש המעצמות וטהרן, הכריז בלהט:
"כנשיא והמפקד העליון יש לי מחויבות עמוקה לנסות לפתור את המחלוקות בדרך שלום, במקום לרוץ לעימות. בסופו של דבר רק דיפלומטיה יכולה להביא לפתרון יציב לאתגר של תוכנית הגרעין האירנית..." יממה לאחר מכן, במהלך אירוע בסן פרנסיסקו, הוא שב והצהיר:
"אנחנו לא יכולים לסגור את הדלת לדיפלומטיה, אסור לשלול פתרון של שלום לבעיות של העולם. אסור לנו לחייב את עצמנו למעגל אינסופי של אלימות. דיבור קשוח ואיומים הם אולי הדבר הקל ביותר לעשות, אבל זה לא הדבר הנכון לביטחון הלאומי שלנו". 75 שנה לאחר הכרזתו הרברבנית של צ'מברלין, הבאנו לעולם שלום בזמננו, ב-25 בנובמבר 2013, הצהיר בגאווה ב"בית הלבן" הנשיא אובמה:
"כשרצתי לראשונה לנשיאות אמרתי שזה הזמן לעידן חדש של מנהיגות אמריקנית בעולם, עידן שיסיים עשור של מלחמות. כנשיא וכמפקד העליון, זה בדיוק מה שעשיתי". אך בכך לא תמה ההשוואה בין שני האישים.
מסמכים שנחשפו בבריטניה מורים כי לאחר שובו של נוויל צ'מברליין מהשיחות עם גרמניה בספטמבר 1938 , הוא ניהל מגעים חשאיים מול פעילים של המפלגה הנאצית, שבסופן חתם על הסכם מינכן. על-פי המסמך שהודלף, "צ'מברליין הודיע, שהוא מעוניין לסכם על הפרטים אישית עם היטלר וכי בריטניה תשמור על חשאיות מוחלטת בנושא עד לחתימת ההסכם".
חצי שנה לפני הסכם הגרעין עם טהרן, ארה"ב ואירן קיימו שיחות בערוץ חשאי, במקביל למסלול השיחות המרכזי עם שש המעצמות. סוכנות הידיעות "אי-פי" דיווחה כי הערוץ החשאי נוסד כבר במארס 2013 והתקיימו במהלכו חמש פגישות בין הצוות האמריקני לבכירים אירנים. רשת איי.בי.סי דיווחה, כי המפגשים בראשות ביל ברנס וג'ק סאליבן שהתקיימו בעומאן, בנו את התשתית לשיחות הרשמיות בז'נבה .
הסתמכות על ארה"ב - תעודת ביטוח ללא כיסוי יותר ויותר מתברר, שנשיאה של ארה"ב, אובמה, מצטייר כטירון בתחום מדיניות החוץ הגלובלית. בעודו מנופף ב"דגל "הדמוקרטי" באצטלה מוסרית של מחויבות לזכויות אדם הולכת ארה"ב ומאבדת בהדרגה את מיטב בעלי בריתה במזרח התיכון ובאסיה. תמיכתו הבלתי מוסווית ב"אחים המוסלמים" במצרים וגישתו השלילית להפיכה הנגדית שהביאה להתמוטטות שלטונם - סוללת את הדרך לחזרתם של הרוסים לארץ הנילוס, שאותה נאלצו לנטוש לאחר "מלחמת ששת הימים"; הניסיון הכושל להאצת ההליך הדמוקרטי במזרח התיכון העלו לשלטון גורמים איסלמיים קיצוניים, כגון "האחים המוסלמים", תנועה המושפעת מהנאציזם, שהפכה בתקופת כהונתו של אובמה לכוח הפוליטי המוביל במזרח התיכון. האחים המוסלמים ובני בריתם כרו כר נרחב לפעילותו של ארגון אל-קאעידה , ארגון טרור מתוחכם ואכזרי שביצע פיגועים רצחניים והרסניים, שהביאו למותם ולפציעתם של אלפי בני אדם בעולם ובעיקר בארצות הברית, ובראשם פיגועי 11 בספטמבר במגדלי התאומים. דוגמה מוחשית נוספת היא תוצאות הבחירות
ברשות הפלשתינית, שהעלו את חמאס לשלטון בעזה, תוך השלטת משטר טרור וחיסול הליך השלום.
לסיכום: משמעות טיפולו הכושל של נשיא ארה"ב , ברק אובמה, בנושא הגרעיני של אירן, לגבי בעלי הברית של המערב ברחבי העולם - במיוחד במזרח התיכון - הנה חדה וברורה: הסתמכות על ארה"ב בעתות משבר הינה "תעודת ביטוח", ללא כיסוי.
ההשלכות לכך צפויות להיות מרחיקות לכת, בדומה למה שאירע בצרפת, לאחר "מבצע סואץ ב-1956 , כפי שהעיר על כך בראיון עמי ב-1968, כריסטיאן פינו, שר החוץ הצרפתי בתקופת אותו מבצע:
"העם הצרפתי לא סלח לארה"ב את התנהגותה אז, וראה בכך בגידה בבעלות בריתה, כך שדה-גול מצא לעצמו כר נרחב למחשבתו האירופית, להתנתק מחסותה הצבאית של ארה"ב ולהפוך למעצמה גרעינית..." 