קצת התלבטתי אם לכתוב את השורות הבאות דווקא בעת הזו, מייד לאחר הלוויתו של אריק אינשטיין. ההתלבטות נבעה דווקא מדמותו ואופיו ומהחשש שמשהו בדברים לא יובן כראוי בקונטקסט זה, ולא מעצם האירוע; שכן האירוע אינו יוצא דופן ושייכותו לתופעה שבה אני מבקש לעסוק הפעם, אינה מוטלת בספק. האיש עצמו שונה מהותית בנוף הסלבריטאי המתנשא והמתפקר המשתלט על חיינו ביום-יום ולעיתים גם לאחר המוות. לכך כיוונה לדעתי שרת התרבות כאשר דיברה על כך שאריק ייצג את האנטי-תזה לתרבות הסלב, הריאליטי הכוכבנות והראוותנות דהיום, ובנקודה זו אני שותף לדעתה.
אם נזכיר רק חלק מהאירועים ה"גדולים" של הזמן האחרון , למין לווית הענק של הרב
עובדיה יוסף, דרך ההופעות ההמוניות של זמרי-עבר מזדקנים דוגמת שארל אזנבור ותום ג'ונס, סטרייסנד וקליפ ריצארד, שבין יכולותיהם הגרנדיוזיות בעברם לבין יכולותיהם כיום כל דימיון הוא מקרי, דרך שערורית ריהאנה והאווירה התקשורתית סביב פרשת אייל גולן, בואכה טכס האשכבה לאריק איינשטיין וכמעט באותו זמן ההספד הלאומי לדב לאוטמן - כל האירועים הללו מתאפיינים בהמוניות מופרזת, בהפגנתיות מופרזת, ובהתרפקות נוסטלגית-אמוציונלית על משהו שאינו נמצא במעמד ההמוני עצמו אלא, כך דומני, במקום אחר לגמרי.
הרעיון הראשון והטבעי ביותר העולה במוחי לנוכח תופעות אלה הוא שהמוניות המשתתפים אינה קשורה באירוע עצמו אלא בתופעות אחרות לגמרי - ההמוניות מבטאת התרסה ופחד, תחושת בדידות ומידה של בילבול וחוסר דרך. בכל אירוע מהאירועים הנ"ל, וגם באירועים מוקדמים יותר השנה וגם בשנים קודמות, הרכב הקהל מגוון. הוא אינו סקטוריאלי ואינו מייצג זרם אחד מובהק בציבור. הוא מעבר ליחיד ומעבר לקבוצת מיקוד כזו או אחרת. הוא משקף חוסר בתחושת ה"ביחד", אותה סולידריות חברתית ואחריות הדדית שכה אפיינה את החברה הישראלית עד לדור האחרון. יותר מדי זמן מתנהלים בארץ מסעות נידוי ושיסוי, מסעות חרם ואגוצנטריות, מסעות העוסקים באופן אובססיבי וכרוני בזיהוי "טובים" מול "רעים", "חכמים" מול "טיפשים" "תרבותיים" מול "פראים" "חיוביים" מול "שליליים" - יותר מדי זמן עוסקים רבים מדי ב"האדרת" "הטובים" ובהשחרת "הרעים". בניכור מופרז מרצון ומזדון והתכנסות מוגזמת אל הפרט, וכולנו עושים זאת בהתמדה ובאינטנסיביות מוזרה לכולנו.
אצל אחדים מקבלת מציאות זו תחושה חזקה של אובדן ארץ-ישראל הטובה והיפה - שאריק אינשטיין, היה סמל טיפוסי שלה בעיני רבים. האגוצנטריים מרבים להשתמש בביטוי "גנבו לנו את
הארץ"... , ואצל קצת פחות שחצנים זו תחושת "זרות בבית". אצל אחרים מקבלת מציאות זו ביטוי של אווירת איום, כאשר האיום מבחוץ אינו עיקר בה, אלא דווקא האיום מבפנים.
מדינת ישראל מתפתחת כלכלית וצבאית, מתחזקת נומינלית אבל מתפרקת חברתית ואנושית מבפנים: שחיתות, התנהלות קלוקלת של מנהיגים בכל הרמות, ביורוקרטיה השוחקת את היחיד בשמם של עיקרי מינהל שלומיאליים, אנכרוניסטים, ופורמליסטים להכעיס. אלימות חסרת שחר, משפטנות לשמה חסרת תכלית, בינוניות משגשגת וחוסר עמוד שדרה כמעט בכל תחום מתחומי החיים העיקריים. ברוב הנושאים היחיד חווה אטימות, חוסר התחשבות, חוסר יחס אישי, אי- איכפתיות עד כדי עמידה על הדם; מילים קשות, אבל עם יד על הלב - נכונות, לצערי.
בתנאים אלה מחפש הציבור מסגרות בהן הוא יכול לצאת לפחות לפרק זמן קצוב מהמציאות האינדיבידואליסטית הכפויה והמכבידה עליו מרבית הזמן, לעבר "ביחד" כלשהו - יהיה ביחד זה חלקי ומעושה שטחי וזמני ככל שיהיה - כאשר הוא שם הוא בגדר משב רוח רענן לרבים. הציבור שותה בצמא כל הזדמנות שניתנת לו - מופע (ניטרלי, סתם להתאוורר), לוויה (אמפתית), סקנדל (מעניין, מסקרן), סתם מעמד ציבורי שיש בו נוסטלגיה עם ממלכתיות. גם כאשר הוא אינו ער לסיבות ולמקורות שמובילים אותו לעבר מפגשים המוניים אלה, וגם כאשר שיקול דעת קר לא היה מוליך רבים מהמשתתפים במפגשים ההמוניים להיות חלק מהם, הצורך בתת-המודע של הציבור מוביל אותו למקומות הכינוס, והתופעה החוזרת ונשנית הופכת זאת לתופעה חברתית שראוי לנו שנעמוד היטב על שורשיה העמוקים.
אריק, בזכות אישיותו, סיפק לנו שוב מעמד של "ביחד", משום שבאופיו, בהתנהלותו ובתרומתו האומנותית היה של כולם, ואף אחד לא יכול היה לנכס אותו לעצמו. במעמד האשכבה והלוויה של אריק, חזר ציבור גדול בבת אחת ל"ארץ ישראל היפה", ל"ימים הטובים ההם", לשירים הנאיביים משהו של הלהקות הצבאיות והאזרחיות הישנות והאהודות לשירת ארץ-ישראל ולישראליות שרובנו נוהגים לראות באור חיובי, אוהד ומשותף.
האמת חייבת להאמר, מצבנו כיום, חרף כל הקשיים, טוב בהרבה משהיה אז, אבל מצבנו החברתי והנפשי רעוע יותר. כלל ידוע במקומותינו הוא שבשעות חירום, בימי מלחמה וסכנה לאומית, עדיין מתכנס העם הזה לכלל קהילה מלוכדת יותר וסולידרית יותר. אנשים מכירים פתאום זה את זה, עוזרים זה לזה, יש גידול בהתנדבות ויש ירידה בפשיעה - מטמורפוזה חיובית משתלטת על רוב הציבור הישראלי וכולנו אוהבים זאת וחסרים זאת בחלוף שעת החירום.
אריק אינשטיין בסגנון שירתו אותה עיצב ברוחו המיוחדת, הצליח להעניק לנו לא מעט רגעים של ביחד. אתמול בלוויה הבינו רבים, שעוד אייקון של ה"ביחד" הישראלי יורד מן הבמה, ושוב עלה גל ה"חסך" וגל הצער על המשך השתלטות הזרות והניכור על חיינו והניע רבים למעמד הפרידה הזה. איני רואה שום הסבר ראוי יותר לתופעות ההמוניות של ההתכנסות הישראלית בארועים שאוביקטיבית אין לה שום צידוק ממשי.
המימצאים אליהם אני מתיחס אינם אופיניים רק לאירועי הלוויה של אריק, הם כלליים יותר ומאפיינים, במיוחד בזמן האחרון את שרשרת ההתכנסויות ההמוניות לה אנו עדים. התעכבתי על אריק משום שזה האירוע האחרון והטרי ביותר בזכרון כולנו, ומשום שקל להבין את המסר הכללי העולה מאירוע פרטני זה. טענתי הבסיסית היא שבכל המקרים הנ"ל וגם באחרים בולטים פחות, זרמי המעמקים במניעים תגובות "מופרזות" לכאורה אלו הם אותם זרמי מעמקים.
אם יש דבר מה חברתי כולל שאנו יכולים וצריכים להסיק ממעמד האשכבה ומהלוויה של אריק אינשטיין, הוא שאנו עושים לעצמנו כבר זמן רב עוול בל-יכופר בהתנהלות החברתית האגואיסטית והמתנכרת שהשתלטה על תחומי-חיים נרחבים, ואנו חייבים להלחם בכך ולשנות זאת. הסולידריות הישראלית, הקירבה החברית והזיקה החברתית - ברוח האחריות ההדדית וברוח ואהבת לרעך כמוך כמצוות תורת ישראל, היו מסימני הייחוד החשובים ביותר והמובהקים ביותר של ישראל ואסור שנניח להם ללכת לאיבוד. שום ערך חומרי או אידיאולוגי הצהרתי אחר אינו מהווה תחליף לרוח האותנטית שרבין קרא לה "הרעות" אריק אינשטיין ביטא אותה באישיותו ובשירתו וכיום היא מעין צוואה דה-פקטו, ואני קורא לה הסולידריות הלאומית היהודית. אין חשוב מזה לחוסנה של ישראל, להגדלת כוח המשיכה שלה ליהודים באשר הם ולאיכות חיינו כאן.