המורה לאנגלית שטיפס על קיר
לפני שבועות ספורים צויין בקול ענות חלושה מבצע סיני, שבו חברה ישראל לבריטניה וצרפת למלחמה על חצי האי המצרי; המלחמה המכונה על-ידי הערבים "התוקפנות המשולשת" ובוויקיפדיה מוקדש לה ערך מפורט. הלא-אירוע הזכיר לי משהו מדברי ימי בבית הספר התיכון אהל שם ברמת גן.
כשהייתי בכתה הששית, כשנתיים לפני פרוץ המבצע, נדרשנו לכתוב חיבור באנגלית על נושא חופשי. מורי, יונתן ספרדי, היה בעברו חבר אצ"ל וידעתי שדעותיו ימניות. חשבתי לתומי, שאם אכתוב חיבור לאומני מתלהם, זה יוסיף לי משהו בציון. לפיכך, הגיתי מבצע שבו ישראל תכבוש את סיני ואת תעלת סואץ.
על פני עמוד וחצי סקרתי בעיני נער את המערכה העתידית וכמובן לא ידעתי, ואיש לא ידע, שמדינת ישראל תקיים את התחזית שלי כעבור כשנתיים בלבד.
כשקיבלתי את החיבור, הופתעתי לגלות בתחתית העמוד השני באותיות מרובעות גדולות ובדיו אדומה את המלה "פשיסט". לידה, באותה דיו, אבל באותיות כתב קטנות היה הציון "טוב +". מסתבר שהמורה לא התרשם מתורת הלחימה שלי.
אחרי חלוקת החיבורים, הסתובבתי לקחת את הקלמר מן התיק שהיה מונח מאחור על כסאי, שהיה אחרון בכתה. המורה פנה אלי: "יאיר, מה אתה מחפש? את היום של אתמול?" הוא לא אהב את ההסתובבויות שלי.
"המורה, מה פירוש המלה 'פשיסט'" – הייתה התשובה שלי. כמה פנים הסתובבו אלי בתמיהה. אבל המורה ספרדי, שהיה בעל רוח ספורטיבית, נענה לאתגר. במשך כל השיעור נתן לנו הרצאה (בעברית) על הפשיזם. אחר כך לקח ממורה אחר את השיעור הבא, שנועד להיסטוריה, והמשיך את ההרצאה.
כשיצאנו בסוף השיעורים, קבלתי ברכות על שהצלחתי לבטל שני שיעורים.
עברו שנתיים, הגענו לסוף השמינית וכמה בני כתה עלו לגג הבניין ותלו עליו דגל פירטים שחור, שנעשה מסינור המעבדה השחור של דב רוסיאנסקי, עליו ציירו שתי עצמות לבנות וגולגולת. המורה ספרדי, שהיה בעל רוח ספורטיבית וכושר, הלך להוריד את הדגל מהגג. אבל הגג היה סגור ואז הוא טיפס על המרזב. מני לויתן, שגר מעבר לכביש, הביא מצלמה והספיק לצלם את המורה בטיפוסו.
מאז עברו מים רבים בתעלת סואץ וגם בירקון.
כמה שזה ישראלי
עמדתי בתור בנמל התעופה שארל דה גול בפריז וחיכיתי חסר סבלנות כמו כולם עד שתסתיים הבדיקה הביטחונית של התור. תוך כדי עמידה, חצה נער צעיר מאד את חבלי הסימון ועבר מן השליש הראשון של התור אל השליש האחרון. הוא פגש מכרים, התחבק איתם ופטפטו מעט. אחרי דקות אחדות עבר הנער בחזרה אל ראש התור, כשהוא מוביל מזוודה גדולה. איש לא ערער. אולי גם איש לא הרהר.
כעבור כרבע שעה של התקדמות איטית במסלול החבלים, ראיתי את המכרים מסוף התור עוברים את החבלים אל ראש התור. הם עברו ללא מזוודות.
הסתכלתי לפנים ועל דלפקי הבידוק הופיעה הסיסמה של חברת התעופה הלאומית: "אל על הכי בבית בעולם".