ועדת השרים לענייני חוקה אישרה חוק גיור מתוקן, המעביר את אחריות הגיור לרבני הערים. החוק, שקודם על-ידי ח"כ
אלעזר שטרן בגרסתו הנוכחית והוצע בעבר על-ידי ח"כ
דוד רותם, נועד להפוך את תהליך הגיור לאנושי יותר, פחות תובעני, ואולי – האם מותר לקוות? – בעל משמעות רוחנית עבור הלוקחים בו חלק. רותם ושטרן ראויים לשבח על היזמה.
חוק זה הוא אומנם צעד בכיוון הנכון, אך בשלב זה, על-מנת להבטיח שהחוק יעבור, נאלץ חבר הכנסת שטרן להסכים לתיקונים בחקיקה על-פי החוק המוצע, כל הרבנים המקומיים שיכהנו בבתי-הדין לגיור יוסמכו על-ידי הרב הראשי. אמנם, אפשר לראות כבר כיום הבדלים בגישות שבין רבני יישובים מסוימים לאחרים, בתחום הגיור אך מטרת החוק היא ביזור הסמכות והוצאת הבלעדיות על התהליך מידי הרבנות הראשית, בעוד שבפועל יישאר המצב הנוכחי כמעט ללא שינוי.
יש לי תחושה שרותם ושטרן מבינים שניהם שישראל זקוקה לשינוי משמעותי יותר מביזור תהליך הגיור. ישראל זקוקה לרבנים בעלי תובנה חדשה לגבי תפקידם כמגיירים בפרט וכפוסקי הלכה בכלל. אלא שהרבנות של היום רואה את עצמה כשומרת החומות. בתפקידה זה היא מבטיחה שאיש לא יקבל מסמך המעיד על יהדותו אלא אם כן יעמוד באמות המידה המחמירות שהיא קבעה. רגשות אנוש? פתיחת הזרועות לקדם בברכה את הבאים לקשור את גורלם בגורל העם היהודי? גורמים אלה אינם נוטלים חלק במשחק הגיור של הרבנות הראשית.
אולם לא כך היו פני הדברים בעבר. לדוגמה, הרב דוד צבי (רד"צ) הופמן (ה'תר"ד - ה'תרפ"א; 1843 – 1921), ממנהיגי יהדות גרמניה בזמנו, הוא מופת של פסיקה הלכתית למדנית המשלבת רגישות אנושית וחמלה. כרב אורתודוכסי הנאמן למסורת ההלכתית הבהיר הרב הופמן באופן חד-משמעי שהגיור תלוי בקבלת עול המצוות. ועם כל זאת החמלה כלפי המבקשים להתגייר הניעה אותו למתוח את גבולות הכלל ההלכתי עד כמה שאפשר.
באחת מתשובותיו נדרש הרד"ץ הופמן לשאלה האם אפשר לגייר גוי שנישא ליהודיה בטקס אזרחי (מלמד להועיל,יורה דעה, פ"ג). הרב הופמן הבין היטב כי הסבירות שהגוי יהפוך ליהודי שומר מצוות היא אפסית, ובכל זאת הוא תמך בגיורו. טענתו הייתה שבני הזוג ימשיכו בחייהם המשותפים בכל מקרה, ועדיף שיעשו זאת כיהודים. אם בן זוגה לא יתגייר עשויה האישה, שהייתה כבר הרה, למצוא עצמה מבודדת ודחויה. כיצד יושפעו מכך ילדיה, שהם יהודים גמורים מבחינה הלכתית? "ואלה הצאן" אומר הרד"צ הופמן - "מה חטאו?"
אודה ואתוודה שקשה לי מאד לדמיין את הרבנים הראשיים של היום, או מי מהרבנים שימונו מטעמם, כותבים משפט כזה בהקשר של הגיור בימינו.
הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי האשכנזי השני של ישראל, הוסיף ממד ציוני לפסיקות מקלות שיצאו לעיתים מבית מדרשו. האם, לאחר השואה, מן הראוי לגייר בן זוג לא יהודי בנישואי תערובת במידה והגיור נועד לאפשר לבני הזוג לעלות לישראל? (היכל יצחק, אבן העזר, חלק א', סימן כ"א). מדובר, שוב, בבני זוג שאינם שומרי מצווות, וסביר היה להניח שמצב זה לא ישתנה. במונופול השורר בישראל דהיום לא סביר שהרבנות הראשית הייתה נותנת את הגושפנקא שלה לגיורו של האיש.
אבל גישתו של הרב הרצוג הייתה שונה בתכלית. במקום לדחות את בני הזוג, הוא פירש את עובדת הקמת מדינת ישראל כגורם המשפיע על התמונה ההלכתית ומאפשר את קבלת האיש לקהל ישראל.
"אבל אם אפשר להם להשאר במדינה, אלא שהם חפיצים בארץ ישראל, הרי זו לכאורה כוונה לשם שמים, שהם עוקרים דירתם ועוזבים פרנסתם לנוע לארץ אחרת, ודווקא לא"י, הרי ניכר שכוונתם להאחז בעם ישראל, ובארצו... ואז הרי זוהי כוונה טובה, ואין צריך למנוע את קבלתם."
בתשובתו האמיצה פירש הרב הרצוג את רצונם ליטול חלק בשיבתו של העם היהודי אל מולדתו ההיסטורית סיבה מספיקה כדי לגיירם. מדוע שלא נאמר זאת היום לגבי המאות והאלפים שעלו לארץ מברית המועצות לשעבר? האם לא ניתן היה לגיירם לו רק הייתה מגלה הרבנות מעט חמלה?
סביר להניח שרוב רובם של הישראלים לא ישמעו על הרד"צ הופמן ועל הפסיקות המקלות של הרב הרצוג מפי הרבנים הראשיים הנוכחיים של מדינת ישראל. עובדה זאת לא תשתנה גם אחרי שחוק שטרן יתקבל וייושם. זאת משום שהרבנות המכהנת היום איננה מגלה את האומץ והאנושיות שאפיינה את הפסיקה ההלכתית לדורותיה.
יש לברך את חבר הכנסת שטרן על כוונותיהם הטובות ועל הצעדים הראשונים בכיוון הנכון. אין ספק שחוק זה עשוי להיות פתיח לתהליך חשוב. אולם ההשפעה המוגבלת שתהיה לחוק זה היא תזכורת כואבת לכך שלישראל נחוץ הרבה יותר מחוק גיור חדש. לישראל נחוצים רבנים אמיצים ויצירתיים.
