אודה ולא אבוש כאשר התחלתי בקריאת הספר "הדור האבוד" עוד בפתח דבר של המחבר מצאתי את המשפט הבא: "...ניגשתי לכתוב ספר בראייה מקיפה של מלחמת יום הכיפורים..." ואמרתי לעצמי שיש בכך יומרה לא קטנה.
כאחד שקרא "ספר אחד או שניים" על מלחמת יום הכיפורים הרגשתי שבספר המחזיק קצת מעל 300 עמודים זו אמירה ריקה ובכל זאת החלטתי לקוראו.
ראשית יש לציין לשבח את המבוא של אל"ם (מיל.) יהודה וגמן שהצליח להעביר מסר חשוב ומקיף במספר עמודים קטן תוך שהוא אוחז את המלחמה בקרניה. שנית יש לציין לשבח את לורד שלקראת סיום ספרו הרגשתי שאני מחזיק באחד הספרים היותר מקיפים על המלחמה וזאת מבלי להיכנס ולפרט כל קרב וקרב.
יש בספר מכלול שלם, מצד אחד הסבר מלא של התהליכים שעברנו כאן ממלחמת ששת הימים, דרך מלחמת ההתשה ועד לפרוץ המלחמה ומן הצד השני התייחסות לקרבות המרכזיים במלחמה ששינו את פניה. הספר מתייחס בפירוט לתהליכים המדיניים כולל היחסים עם האמריקנים אשר הבנתם היא מפתח להבנת המלחמה כולה. כלקח להווה ניתן להגיד כי האמריקנים סייעו לנו רק כאשר צה"ל היה בצד המנצח וכאשר צה"ל נתפס כחלש וכחסר כוח האמריקנים לא הזדרזו לסייע לו.
לצד מה שקדם למלחמה שאותו מכנה לורד "שקט מדומה" יש תיאור מהלכים מרכזיים בדרום תוך התמקדות בליל הפריצה של ה-15 באוקטובר עת חטיבה 14 בפיקודו של אמנון רשף יצרה את המהלך האסטרטגי שלאחריו שונו פני המלחמה.
החלק השלישי והאחרון מתאר את תוצאותיה של המלחמה ואת השלכתה עלינו כמדינה ועלינו כפרטים שחוו אותה באופן אישי. התובנות של לורד מרשימות ואף שהיה קצין צעיר במודיעין במלחמה עצמה יש לו את היכולת להתעלות הן לדרג מצביאי המלחמה והן לדרג המדינאים שכולנו היינו במידה זו או אחרת בשר התותחים שלהם.
לורד מתייחס להיבטים שונים ואנושיים של המלחמה. משפט אחד מצאתי לקראת סוף הספר בעת תיאור מה שעבר על החברה הישראלית בעקבותיה, מצטט לורד את המשוררת ש. שפרה שאמרה לאחר המלחמה: "...אינני מתעלמת מזכותם של הערבים לחיות בארץ ישראל, אולם איזה מן צדק זה המכיר בזכות הזולת וכופר בזכות האני?"
מומלץ ביותר, מהספרים היותר טובים שנכתבו על המלחמה.
