ביביהון עכשיו זה רשמי: פרשת המיטה המעופפת והגלידות לא לבד. כאילו לא די לעם ישראל בתשלומי המיסים הגבוהים ויוקר המחיה, כדובדבן לקצפת, כפי שפורסם, הוא מממן מכיסו גם את בתי התענוגות של ראש הממשלה בסך מיליוני שקלים, תוך חריגה מובהקת מהחוק. אז כמה עולה לנו הריח בלבד של הווילה המלכותית בקיסריה? ששת אלפים שקל, לא פחות. ועוד לא אמרנו מילה על המים שעלותם מזנקת לשיא שנתי של 80 אלף שקל, ועלות הביגוד המגיעה לאלפי שקלים ועוד. אם לגבי הגלידות טען ביבי שהוא לא ידע את מחירן, עתה הוא מפנה אצבע מאשימה לגבי הסתה אישית נגדו, כביכול.
אז נכון שביבי בחברה טובה. זוכרים את השיפוצים בבית
דליה איציק, יו"ר הכנסת לשעבר, בסך 20 אלף שקל? רק כשהפרשה התפוצצה בחדשות היא הואילה בטובה להחזיר את הכסף. לכן טוב עשתה עמותת 'חופש מידע' שפירסמה בכלי התקשורת את עלות הוצאות בתי נתניהו לקופה הציבורית בשקיפות מלאה. נראה שהנוסחה אצל אח"מינו היא: פירסמת - תיקנת; לא פירסמת - לא תיקנת, כי הרי לא חשוב מה עשית לכספומט של הציבור, אלא ה'מה יגידו'. התדמית היא שם המשחק.
חוק נכון התיקון המוצע לחוק התעבורה, לפיו רשיון הרכב יכלול רישום על תאונה עם נזק בטיחותי, הוא חשוב מאוד. תאונות רבות עשויות להימנע בגין תיקון זה.
זוכרים את התאונה הקטלנית בצפון, שאירעה לפני כשנתיים, ובה הידרדר לתהום הרכב של משפחת אטיאס, וכל המשפחה (חוץ מבת אחת) נספתה. לאחר בדיקה התברר כי הרכב עבר תאונה, ולא תוקן כהלכה, מה שלא הובא לידיעת הנהג. והשאר היסטוריה.
חבל שהתיקון לחוק לא עבר קודם, ואולי חייה של המשפחה היו ניצלים, אך בהחלט מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. וזה עוד לפני התרמית בנושא של המכוניות המשומשות של חליפה.
כן לזקן הנשיא פרס לא לבד. לא סוד הוא שתוחלת החיים של הזקנים התארכה מאוד, והודות לרפואה המתקדמת הם מגיעים לגיל מופלג. גם איכות חייהם השתפרה באופן ניכר. דומה שהזקנים של היום הם לא מה שהם היו פעם. רבים מהם עדיין פעילים, מלאֵי חיוניות ומתנדבים בקהילה.
אז מי אמר שהעולם שייך לצעירים? מסתבר שהוא שייך לא פחות לזקנים, המהווים חלק בלתי מבוטל של האוכלוסייה. הם לרוב צעירים ברוחם, ומשדרים חיוניוּת, אופטימיות ועשייה. נראה שיש לצעירים הרבה מה ללמוד מהם ומניסיון חייהם. גם עמיתיהם הזקנים הנוטים לדיכאון, יכולים לשאוב מהם תעצומות רוח. ואכן, חז"ל הצביעו על ראשי התיבות של זקן - זה קנה חוכמה.
אימרו 'כן לזקו' כבר אמרנו?
מיסיונר כמו מיסיונר לאחרונה עלתה לכותרות בעיית המיסיונריות של הכת 'יהודים למען ישו' בבירת הנגב. כידוע, כל שידול למען המרת דת נחשב לעבירה על החוק. לפיכך תמוה הדבר שקול ישראל הממלכתי העלה לשידור את ראש הכת, כדי לעמתו עם נציג 'יד לאחים', ארגון הידוע במלחמתו נגד המיסיונרים.
ראש הכת, כמו שהוא יודע כמיסיונר נאמן, לא איכזב את הפירמה. את הבימה הממלכתית הוא ניצל היטב, איך לא, להפצת תעמולה מיסיונרית, שלא הייתה מביישת משרד ליחסי ציבור, ונפרד כמפרסם מיומן לא לפני שמסר את מספר הטלפון של הכת. זאת מבלי שהמנחה הוותיק הפריע לו בקמפיין ההסברה חינם אין כסף.
האם לא די בציידי הנפשות מקרב הכת, שאינה בוחלת בשום אמצעי כדי להעביר יהודים על דתם, במיוחד באוכלוסיות החלשות - בהסוואה של עזרה סוציאלית - שרשות השידור בעקיפין נתנה לה יד חופשית? לתשומת לב המנכ"ל יוני בן מנחם.
לתת זה לקבל הרעיון להקים מכללה לאמנויות וכישורי חיים לבעלי צרכים מיוחדים בצפון הוא רעיון מצויין, שכן, כידוע, אנשים מוגבלים מצטיינים בדרך כלל בכישורים אומנותיים ויצירתיים. ולכן חשוב לנצל כישורים אלה בכלל ובמיוחד כמכשיר טיפולי ושיקומי לפיתוח אישיותם, יכולות שכליות ומוטוריות, תחושת סיפוק, טיפוח סבלנות, סדר, משמעת ועשייה. ובקיצור - סוג של ריפוי בעיסוק.
מעניין שכל המטפלים בהם מציינים שלא פחות משנתנו להם, הם קיבלו מהמטופלים הרבה. חום, אהבה, נתינה ופירגון - אלֶה תכונות רגשיות שהמוגבלים ניחנים בהן לרוב מעֵבר לממוצע באוכלוסייה. לתת זה לקבל כבר אמרנו?
פסוקו לכבוד החנוכה: את הסוּפְגָמנְיָה מכירים?
