עוד לא נגמלתי מסקירה (כמעט) יומית של כותרות החדשות ובדרך כלל אני עושה זאת גם לקראת כתיבת הרשימה. לפעמים נגררים לקרוא את האמור בגוף הכתבה ומשם קצרה הדרך לדף הראשי, לכותרות נוספות וכו'. והנה צדה את עיני כותרת מעניינת במיוחד, "הארץ: המדינה תחרב, תושביה יגלו". לא חיפשתי את הכתבה בהארץ, כי, ככל האפשר, אני חוסך מעצמי את החשיפה לגועל נפש בכלל ולשנאת ישראל בפרט, אבל במאמר שבקישור הנ"ל נאמר שמדובר בטור ביקורת טלוויזיה והמבקר התייחס לחנוכיה שהוצבה באולפנים. הרעיון, כך נראה, לא מצא חן בעיניו ואת כעסו הוא ביטא ב"נבואה" המצוטטת לעיל. מעניין שזה קורה לקראת חודש טבת, שלפי הקבלה האות שלו היא ע' והחוש שלו הוא כעס. בעיניו הוא ראה חנוכיות באולפני הטלוויזיה, המראה הזה עורר את כעסו, ומתוך הכעס הוא "התנבא".
באיזה חורבן מדובר כאן המקום להזכיר כי הח"מ אמר וכתב לא אחת "נבואות חורבן" למדינה (בטענה שהיא מחריבה את עצמה) אבל שם דובר על חורבן לצורך בניין חדש, חזק ויציב, כלומר החרבת המערכת המסואבת והחלפתה במערכת חדשה ונקיה. לענ"ד, החורבן הזה אכן צפוי ואנחנו אפילו מייחלים לו. בעקבות החורבן הזה, וכנראה עוד לפניו, כל היהודים יגיעו לארץ ומכאן יקרינו את אורם לכל העולם. מסתבר שהעין היא אותה עין, אבר הראיה, רק תלוי מה מסתתר מאחוריה. כאשר מתחברים לאור של נרות החנוכה בחודש כסלו ובעקבותיהם לטוב של חודש טבת שבתחילתו עדיין מאירים נרות החנוכה, מתחנכת העין ומתחנך כוח הראיה לראות טוב אפילו אם הוא מוסתר. אבל לצערנו יש גם מצבים אחרים שכתוצאה מהם רואים בעין רעה את החנוכיה ואת מה שהיא מסמלת. כך מגיעים לנבואות חורבן, ר"ל.
טווח הראיה בדרך הטבע, העין, בעיקר העין הרוחנית, מוגבלת בראייתה קדימה. במבט לאחור תמיד יותר קל לזהות תהליכים; במבט לפנים, צריכים עינים מאד טובות כדי לראות משהו. כשרואים חנוכיה, זוכרים את מה שהיא מייצגת מהעבר ולא מעטים משליכים מהעבר אל ההווה ואל העתיד. בצדק גמור יש לומר. הם, כלומר אנחנו, בטוחים שכמו שהקב"ה עשה לנו נסים ונפלאות בימים ההם, כן הוא עושה ויעשה לנו בימים אלו. ואנחנו כמובן שמחים מאד בביטחון הזה. אבל למרבה הצער יש עדיין כאלה שמתעצבים כאשר הם רואים שיהודים בוחרים להתחבר אל אור נרות החנוכה, אפילו אם ההתחברות שלהם היא, לכאורה, עניין לאומי מסורתי בלבד. ואולי דוקא שם; כאילו, מילא שהדתיים מייחסים כזאת חשיבות לחנוכיה, התרגלנו כבר שיש להם מנהגים מוזרים, הם בשלהם ואנחנו בשלנו. אבל כשפתאום החנוכיה מככבת ברקע שידורי הטלוויזיה – זה מעיד, בלי ספק, על חורבן מתקרב.
נקודת היחס ככה הבנתי את הכתבה הנ"ל ותסלחו לי על ההתייחסות הארוכה לאמירה שטותית של מישהו שאני בכלל לא מכיר. אבל, מה לעשות, זה מסתדר מצוין עם פרשת השבוע "ויגש" ועם הכותרת שבחרתי כבר אתמול. בפרשה שלנו מסופר על המפנה שמתחולל בבית יעקב. הפרשה פותחת בפסוק (בראשית מד): [יח] וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. כאן בא נאום ארוך של יהודה הסוקר את החוויות הקשות שהיו מנת חלקם של האחים מאז הכירו את המשנה למלך מצרים, עד לשלב שבו הם עומדים כעת, שדורשים מהם להשאיר את בנימין במצרים כעבד ליוסף בטענה שגנב את גביע הכסף. יהודה מציע את עצמו לעבד במקום בנימין בטענה שאבא יעקב לא יוכל לספוג את המכה הזאת של ניתוק מבנימין. כאן יוסף נשבר ומתוודע אל אחיו באמירה: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?
טוב מוסתר האחים כמובן בהלם, וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. אחר כך יוסף מרגיע אתם, הוא מסביר שההשגחה העליונה גילגלה כך את הדברים לטובת כולם (פרק מה): [ז] וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. אבל השאלה הראשונה ששאל אותם, הַעוֹד אָבִי חָי? ממשיכה להדהד בראשם. דיברנו לא מזמן על העכשוויזם שהשתלט עליהם והניע אותם להיפטר מיוסף; השאלה של יוסף הציבה בפניהם מראה מדויקת ובה ראו את האנוכיות שהניעה אותם; אנוכיות שיתכן בהחלט שהיא מקננת בהם עדיין. מצד שני, אומר להם יוסף, כשרואים את התמונה הכוללת, כשזוכרים את ההשגחה העליונה שמכוונת הכל מלמעלה, לפעמים זוכים לראות שגם מה שנראה רע גמור מסתיר מאחוריו טוב נפלא.
ובלבנו, האבא חי? לכאורה, השאלה של יוסף הפסיקה להדהד; המשפחה התאחדה ולא נותרו הדורים ליישר. אבל התורה היא נצחית והשאלה הזאת, כיוון שהיא כתובה בתורה, גם היא נצחית. כששאל יוסף הַעוֹד אָבִי חָי? השאלה הופנתה אל האחים, האם בלבם אכן אביהם חי? כי בלבו של יוסף, אביו חי תמיד. לכן היה חשוב לו כל כך שלא לעשות שום צעד שיצער אותו חלילה, אפילו לא לשלוח לו מסר שהוא חי, מה שעלול לגרום לכך שיקפיד על אחיו שמכרו אותו. האחים לא חשבו על זה כשמכרו את יוסף, וזה אומר שלא היה מספיק חי בלבם. ואיך זה נוגע לנו? ובכן לכל אחד מאתנו יש בלב את הנקודה שמניעה אותו, תלוי באיזה עניין. כותב המאמר בעיתון הארץ הונע על-ידי נקודה כזאת בלבו וגם כותב המאמר שמבקר אותו בקישור שלמעלה, הונע על-ידי נקודה כזאת. וזה נכון לכל אחד ואחת בכל עניין בחיים.
נקודת ההנעה ההבדלים בין שני הכותבים משקפים את נקודות ההנעה שלהם, זה ברור ולא נאריך בזה עוד. נציין רק שעל פניו נראה שמדובר בנקודות הנעה מנוגדות, אבל לא בהכרח ברמת המודע. השאלה של יוסף דורשת מאתנו להתחבר אל נקודת ההנעה הנצחית שלנו, ובמודע. היהודים שחיים במדינת ישראל ובכלל, מודעים לאיומים הקיומיים המרחפים לכאורה מעל ראשינו, וראש הממשלה גם דואג לכך שלא נשכח אותם לרגע. אפשר לשער שנקודת ההנעה להתייחסות הזאת היא הרצון הטבעי לשרוד. אבל האם האיומים שהוא בוחר להצביע עליהם, הם אכן האיומים הכי קשים? תמהני מהיכן שאב את הרעיון שהאיום האירני מסוכן יותר מהאיום הפלשתיני. הרי האידיאולוגיה היא אותה אידיאולוגיה של רצח וחורבן, רק שכאן זה קרוב אלינו הרבה יותר ולכן גם מסוכן הרבה יותר.
סכנות קיומיות וסכנה קיומית הרבה יותר מיידית היא הניתוק שלנו מהשורשים היהודיים שלנו, ממסורת אבותינו. מהניתוק הזה נולדה ההאשמה בגזענות המוטחת בפני כל מי שמדבר על זכויות ייחודיות ליהודים בארץ ישראל. וגם, נישואי התערובת, שהן עוד תוצאה כואבת של הניתוק הזה, מסכנים את קיומו של עם ישראל הרבה יותר מכל איום גשמי. וכידוע, כל המביע התנגדות לנישואין כאלה עלול למצוא את עצמו מוקע כגזען ר"ל. כל הנ"ל עולה מהשאלה הקשה שמטיח בפנינו יוסף הצדיק, הַעוֹד אָבִי חָי? העוד חי בלבנו אבינו שבשמים? אצל יוסף הוא חי תמיד, בלי שום הפסק. לכן לא היה בלבו פחד משום גורם בעולם והצליח לראות את הטוב בכל מה שקורה אתו, גם כאשר זה נראה רע מאד, כמו מאסר שוא שנמשך שתים עשרה שנה. ויותר מזה, החיות האלקית הזאת איפשרה לו לזהות ולהגיב נכון על כל התפתחות.
שימור החיות האלקית לכאורה, לא זה היה המצב אצל אחי יוסף, שעל כן הוא מטיח בהם את השאלה הנ"ל, אלא שהם זיהו די מהר את נקודת הכשל שלהם וחזרו בהם. לכן, כשירדו למצרים בהזמנת פרעה, הם מעדיפים לשמור מרחק מהתרבות המצרית (פרק מז): [ד] וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, לא להתיישבות של קבע כי אין זה מקומנו. יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, בקצה ארץ מצרים, הרחק ממרכזי התרבות שלה. והכל במטרה שלא להסתכן בספיגת השפעות מצריות, במטרה שלא לאבד חלילה את החיות האלקית, שבפעם הבאה יוכלו להשיב בחיוב על השאלה: הַעוֹד אָבִי חָי. כמובן, לא כל אחד יכול להגיע למדרגה של יוסף או אפילו של אחיו, אבל כל אחד יכול ונדרש לעשות את המקסימום לשימור החיות האלקית בלבו.
הקדמת תרופה למכה כמובן, גם יעקב מודע לסכנה של היעלמות החיות האלקית, ביחוד בסביבה תרבותית מפתה כמו זו המצרית. לכן הוא מקדים תרופה למכה (פרק מו): [כח] וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן. אומרים חז"ל ומובא ברש"י כי השליחות הזאת נועדה "להתקין לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה לבני ישראל". אצלנו, למרבה הצער, החליטו לשמר כמה מנהגים, בעיקר כאלה שנראו מתאימים לתרבות הישראלית החדשה, כגון הצבת חנוכיה (צריך להזכיר שהחנוכיה מופיעה בלוגו של המדינה?) והדלקת נרות בחנוכה, אבל הקפידו שלא לקשור את זה לאבא שבשמים. לפיכך, החיות האלקית אינה גלויה בלבנו וממילא אין אנו מצליחים לזהות נכונה את המציאות בה אנו חיים; לכן מתמקדים בעניינים משניים יחסית ומזניחים עניינים מהותיים. הגיע הזמן שֶׁנְחַיֶּה את האלקות בלבנו והיא אשר תורה לנו את הדרך הנכונה.