בישראל חיים מעל ל-2 מיליון ילדים, מתוכם 330,000 ילדים ובני נוער מצויים במצבי סיכון ומצוקה, כאשר חלק ממצבי הסיכון באים לידי ביטוי בניתוק ממסגרות נורמטיביות.
משרד הרווחה מעניק משאבים לבתי קלט ופנימיות שתומכות בילדים בסיכון. לפי חוק הנוער, אלו הם ילדים ונוער שטרם מלאו להם 18 שנים, החיים בסיכון בשל הזנחה, התעללות, אלימות ופגיעה מינית, אשר הוצאו מבתיהם בהסכמת הוריהם או מתוקף צו בית משפט. התמיכה באה לידי ביטוי בתחומי המגורים, הבריאות (הן פיזית והן נפשית), המזונות, ההשכלה וכיו"ב, ומלווה בצוות מקצועי המבוסס בעיקרו ע"י מדריכים חינוכיים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. בהגיעם לגיל 18 וגיוסם לשירות הצבאי או הלאומי - כל התמיכה פוסקת. ומי דואג להם אז?!
מדינת ישראל המוגדרת כמדינת רווחה מזניחה את הילדים שעתידים להיות הדור הבא. למעשה, המדינה מצפה שנערה בת 18, שזה עתה יצאה מפנימייה, תכלכל את עצמה בשעה שמשפחתה אינה תומכת בה ומסייעת לה (או שבני המשפחה חפצים בכך אך מתוקף הנסיבות הם אינם יכולים לאפשר לעצמם לתמוך בה). יתרה מכך, רוב הפנימיות אינן מאפשרות לנערות לעבוד מכיוון שהן אינן יכולות לקחת אחריות ולתת ביטוח תעסוקתי לעבודות מחוץ לגבולות הפנימיה. משמע, לנערות הללו אין אפשרות, עד גיל 18, לחסוך כסף לעתיד. לכן עולה השאלה איך המדינה מצפה שנערה בת 18, שזה עתה סיימה את הפנימייה תממן את עצמה.
שיר, 20 (שם בדוי): "אימא נפטרה כשהייתי בת 6, ונותרנו בבית חמישה ילדים מתחת לגיל 18. יצאתי מהבית בצו בית משפט בגיל 11 בגלל סכסוך ביתי, ריבים ובעיקר מקרי אלימות חוזרים ונשנים מצד אבי. מיותר לציין כי אבי לא היה עוד האפוטרופוס שלי. למעשה, גרתי בפנימייה מגיל 11. הפנימייה סיפקה לי את כל הדברים שהייתי זקוקה להם, מכיוון שיצאתי בלי כלום מהבית: מגורים, אוכל, ביגוד, שיעורים פרטיים וחוגים. כיום אני לאחר שנתיים שירות לאומי, פסיכומטרי, עובדת בעבודה מועדפת כדי לקבל את המענק ולחסוך ללימודים אקדמיים. בגיל 18, כשסיימתי את שהותי בפנימייה יצאתי עם ערכים, נימוסים וכישורי חיים אך ללא שום אמצעיים כלכליים אשר יוכלו לעזור לי ביום-יום. כחניכה בפנימייה היה אסור לי לעבוד מחוץ לפנימייה, ולכן לא יכולתי להרוויח כסף שיעזור לי בהוצאות הרבות שחיכו לי (נסיעות, ביגוד, קניות, קופת חולים כולל טיפול שיניים, שכירות והוצאותיה, פסיכומטרי ובעתיד הלימודים העל-תיכוניים)."
איזה סיוע מדיני היה מקל עלייך? "דירה שלא צריך לדאוג להוצאות שכרוכות בה, פשוט לגור שם. זה יחסוך לי הרבה מאוד כסף".
הופתעתי. נפגשתי עם נערה דעתנית ואינטליגנטית שיודעת בדיוק מה היא צריכה כדי להתפתח ולהצליח בחברה הישראלית. ציפיתי לשמוע צורך לתמיכה והכוונה ואולי כמיהה למסגרת אבל היא התעקשה שהסיוע ההכרחי הוא כלכלי בעיקרו. "בלי כסף זורקים אותנו לים הפתוח. אנחנו צריכים גלגל הצלה ולא חליפת צלילה. ההכוונה לא תפתור לי את בעיית השכירות למשל. לעומת זאת, הכסף יחלץ אותי ויעזור לי להתקדם. כסף זה לא הכל בחיים אבל בנסיבות החיים שלי כן... לצערי. כשיוצאים מהפנימייה נותנים לנו הדרכה אבל כדי לממש את ההדרכה הזאת אני צריכה את הכסף. אם הייתי מקבלת 1000 ש"ח כשהייתי מסיימת את הפנימייה אז הייתי מתקדמת יותר ולא צריכה "לפצות" על השנים האלו שלא יכולתי לחסוך, כמו שאני עושה עכשיו. הייתי שמחה לקבל כל סכום אפשרי שהיה עוזר לי להתקיים בשבועיים - שלושה הראשונים מהרגע שיצאתי מתחומי הפנימייה. אני לא רוצה שישמע שילדי הפנימיות רק חומריים, אבל מה שאנחנו צריכים שיוביל אותנו להמשך, זה הכסף. כשהייתי בפנימייה, דאגו לי להכל, אבל כשיצאתי לחיים קיבלתי את הקושי הזה בבום".
בשיחה עמה ראיתי את החדות והרצון שבה להצלחה, אולם חשתי גם כאב כשהיא אמרה לי "אין ספק שהחלום האידיאלי הוא לגור בבית עם אחים שלי, בשר מבשרי". אם ניתן היה לשכוח שהיא אחת מאותם נערות ונערים שאתרע מזלם, אפשר היה לראות כיצד חייה עיצבו אותה והיא מבינה מה נדרש ממנה כדי להתקדם ולא לשוב למעגל הקושי. והיא אינה היחידה - מניסיוני הכרתי לא מעט אשר המרחק בינם לבין המטרה, לבין מימוש עצמי ושיווין הזדמנויות הוא הקושי הכלכלי. הם משלמים הוצאות שכל נער/ה בחברה הישראלית נעזרים בהוריהם או אם בכלל מתמודדים עמן בגיל 18. אז האם "ילדים ונוער הם העתיד שלנו?!" כן, אך נראה שסיסמא זו אינה תקיפה בקרב משרד הרווחה שטוען כי ליבו פתוח לרווחה. "ליבו" סוגר את התיקים הטיפוליים בהגיעם לגיל 18 ושם אותם בארכיון.
