האם כולן שוות בפני האל? כנראה שתלוי, השאלה היא מי האל שלך. במאמר שכתבתי בדקתי את הטקסט המקראי אל מול הטקסט הקוראני. המדהים הוא שהטקסט המקראי איננו מצייר או מצווה על האישה נחיתות כלשהי. כמובן שיש להתייחס בקריאה לעצם העובדה שהאישה בעולם דאז, לא הייתה יכולה פשוט לשים מכנסיים ולצעוד לתוך הפרלמנט. אין אנו יכולים לחטאות באנכרוניזם, משום האנושות בתקופת המקרא הייתה במצב הישרדות פיזי, לכן כוחו הפיזי של הגבר היה מאד משמעותי, ולא רק בזמן לחימה, אלא, כל שגרת החיים הייתה מאד פיזית.
האישה הייתה משמעותית גם כן. לולא האישה אין המשך קיום. אך עדיין משקל החשיבות של גבר היה רב על של אישה. היפה הוא שבמקרא האישה המתוארת על שלל הדמויות השונות, ואיננה מצוירת כחפץ או כדבר שאינו פועל, כלומר כדמות פסיבית. האישה במקרא היא פועלת, עושה, צודקת וגם חוטאת. האישה במקרא עושה הכול ונוגעת בהרבה תחומי חיים.
רכוש הגבר האישה הקוראנית, המופיעה מעל דפי הקוראן, הינה אישה מאד טכנית, וכאשר כבר מתוארת אישה היא מתוארת באופן שלילי כדוגמת זוּלַיְחָ'ה, אשתו של פוטיפר, האיש המצרי שקנה את יוסף, אשר ניסתה לשדל את יוסף. במקומות אחרים בקוראן, הפנייה אל האישה היא בעצם פנייה אל הגבר, והיא מורה לגבר כיצד להתייחס לאישה. " נשיכם הן שדה לכם; בואו אל שדכם כדרך שתרצו..." כל היחס המובנה בקוראן כלפי האישה הוא יחס כאל רכוש, ששייך כמובן לגבר, ולא כאל בנאדם.
יחד עם כל זה חייבים לזכור כי הקוראן עשה רבות למען האישה כשהדבר המשמעותי ביותר הוא האיסור על קבירת הבנות החיות (ו'אעד אל בנאת). בתקופה הפרה-איסלאמית היה מקובל לקבור בנות מיד עם הלידה, בעודן חיות, במידה וקיים קושי כלכלי, או שמא יש חשש בעתיד שהן יביאו בושה על השבט במקרה שיפלו בשבי ואז יחוללו. אך עם זאת הקוראן מעמיד דרישה לגבר להתייחס לאישה בכבוד אך, כבוד שמגיע לה בתור חלק מרכושו של הגבר ותו לא.
קיים עוד קטע מעניין בסורה 43, עיטורי הזהב, איה 17 - "הלא כל אימת שמבשרים להם על אשר ידמו כי יש לרחמן, קודרות פניהם נפשם מרה" מדובר כאן על הולדת בת, ועל חוסר השמחה בהבאת ילדה לעולם.
לסיכום, בעוד שעל המקרא אפשר לומר שהטקסט לא חוטא במיזוגניה (שנאת נשים), קשה לומר אותו דבר על הקוראן, ניכר כי שנאת הנשים מבעבעת מבין השורות, על-אף שניתן לאישה מעמד חוקי ומעבר לכל זכות לחיות.
