במרכז פרשת השבוע נמצאות הברכות שאותן מעניק יעקב לבניו לפני מותו. ברכות תופסות מקום מרכזי בעולמה של ההלכה, בין כשמדובר בברכות שאנו מברכים על עניינים שונים (ברכות על אוכל, ברכות על מצוות וכן ברכות בתפילה) וגם ברכות שאנו מברכים זה את זה.
ברכה היא אחת הדרכים שבהן נוצר קשר בין האדם ובין ריבונו של עולם. ברכה היא אחת התעוזות הגדולות: אדם מעז לברך את הקב"ה. תעוזה אחרת קשורה בכך שאנשים מברכים זה את זה, דבר שעלול לצייר אותם כמקור הברכות. לא לחינם הדגישה התורה בברכת הכהנים כי מה שהכהנים עושים בפועל הוא "ושמו את שמי על בני ישראל - ואני אברכם". הדגשה זו מבהירה מעל לכל ספק, כי מקור הברכות הוא ריבונו של עולם ולא האדם המברך, גם אם הוא כהן במקדש.
הדגשה זו חשובה מאוד, בעיקר בעידן ניו-אייג'י כמו זה שבו אנו מצויים. עידן שבו רבו הפונים למקובלים ורבנים על-מנת להתברך. תפיסה שכזו, שבה הרב מברך והאדם פטור מעבודה אישית ושינויים, כבר נרמזת בדברי התנ"ך הקדושים, המדגישים באופן קבוע את הסכנה הקיימת בתפיסה מעוותת של הקורבנות כתחליף לתיקון הלב, לקיום צדק חברתי ומאבק בלתי מתפשר בעבודה זרה. הנביאים כולם דיברו והדגישו, כי כאשר האדם פונה לעבודת האלוקים בקורבנות, הוא חייב להיות נקי במישור המוסרי והתיאולוגי כאחד, ואין להתייחס לבית המקדש כעניין מאגי הפועל בעזרת כוחות מיסטיים עילאיים ללא חיבור למציאות עצמה.
לדעת ה"משך חכמה", זו גם הייתה הסיבה שבגללה משה רבינו שבר את הלוחות. שבירת הלוחות באה להדגיש את העובדה שאין קדושה בלוחות עצמם, אלא היא שוכנת במקום שבו קיימת קדושת המחנה. באותה צורה, הקורבנות אינם רכושם של הכהנים, והכהנים הם משרתי עליון. הם לובשים בגדי שרת משום שאלה באים להדגיש ולבטא כי האדם הוא בסך-הכל מעורר, מתווך, מקשר, צינור, מסלול וכדומה - אולם הכל מידו של ריבון העולם. זו גם הסיבה שבגללה ישנם נוסחי תפילה שבהם אין אומרים פיוטים מסוימים, בשל העובדה שתוכנם מרמז כביכול שמקור הברכה הוא דבר מה אחר מריבונו של עולם.
שתי סוגיות אלו, של ריבונו של עולם כמקור הברכות והחובה לנקיות כפיים ולב כהכנה מקדימה לעבודת הקודש, צריכות להיות לנגד עינינו בשעה שאנו עוסקים בברכות, ברבנים מברכים, בהליכה למקובלים וכדומה. נדרשת הטמעה עמוקה של ההכרה, לפיה ברכת צדיק אין בה כדי לפטור את האדם מחובתו הראשונית לתקן את עצמו. אדרבה: הברכה מחייבת קודם כל את היפוך הלב, תיקון המעשים וההתקרבות התודעתית לריבונו של עולם. כאשר אדם מתייחס לברכה כאל מאגיה ולצדיק כמי שמתפעל את אותה מאגיה, הרי שבוודאי אין הברכה חלה והאדם מביא על עצמו רק מפח נפש מאי-התקיימותה.
וגם כך ראוי לזכור, כי כוח הברכה לא ניתן לאף אדם, גם אם הוא רב, צדיק או מקובל. מקור הברכות כולן הוא ריבונו של עולם בלבד, כשהמברכים רק שמים את שמם על בני ישראל, וריבונו של עולם הוא זה המברך את עמו ישראל.
