נטלתי לידי (11.12.13) את גיליון
ידיעות אחרונות ופניתי לעיין במדור ה"דעות", בכדי להתרשם מתמהיל הנושאים ורמת הדיון. אני עושה זאת מפעם לפעם בעיתונים שונים. לאחר שסיימתי את קריאת המאמרים, נותרתי בתחושה שעיתון זה אינו אלא "בטאון החולשה וחוסר ההיגיון של ישראל". ארבעה מחמשת המאמרים במדור עוסקים אך ורק בשאלה אחת: באיזו דרך יכולה ישראל להתפרק מכל נכסיה הלאומיים והביטחוניים, בכדי שתראה "יפה" לעולם "הנאור", ו...תקל על אויביה המרובים והעקשנים לדרוש ממנה ויתורים נוספים.
המאמרים אינם אומרים זאת באלה המילים, אבל כאשר מנקים את המילים המכובסות מההסוואות, מהאבק ומזריית החל בעיניים, זה ורק זה הוא מה שנשאר. השאלה מה יהיה ביום שאחרי... אינה שאלה שישראלי "אינטליגנטי" שואל. ישראלי כזה סומך על ה"נס", או במילים אחרות, המנתרה שלו היא "יהיה בסדר, נתגבר". הם אינם שואלים, פשוט, כי אין להם תשובה שמניחה אפילו את דעתם שלהם; בחזקת: אם זה לא יצליח, אז לפחות ניסינו ואז... "אלוהים גדול". לכולם ברור כיום שהתשובה הסטנדרטית: "אם הם יפרו את ההבטחות או את ההסכמים, נעיף אותם לכל הרוחות...", אינה תשובה אלא במקרה הטוב התחמקות מתשובה, ובמקרה הרע הרפתקנות מסוכנת.
הכל יודעים שתזה זו כשלה כבר מספר פעמים ועלתה לנו במחיר דמים יקר, ואין לה משפט קיום. הכל גם יודעים שבאוירה הבינלאומית הקיימת, אם ישראל תתקוף מדינה שיש לה לגיטימיות שבה זכתה אפילו מצד ישראל, תהפוך תוך 24 שעות ל"מצורעת" לאויבת האנושות ואילו המדינה המתגרה – לאבירת ה"עולם הנאור". כלל לא בטוח שישראל תזכה להכרה בזכותה להגנה עצמית.
הכל גם יודעים שהבעיה הפלשתינית כביכול אינה הבעיה האמיתית, אלא כסות לבעיה האמיתית שהיא התנגדות למדינה יהודית במזרח התיכון. הכל יודעים שפתרון "שתי המדינות" אינו פתרון של הבעיה הפלשתינית, אלא תרגיל להחלשה אסטרטגית של ישראל, והכל יודעים שבלי שהעמדה הבסיסית המתנגדת למדינה יהודית במזרח התיכון תשתנה, שום הסדר לא יכול להיות יציב ולאורך זמן. בתנאים אלה ויתור ישראלי הוא משחק "ברולטה רוסית" שבו משחקת ישראל עם עצמה. אבל דומה שהעצבים החלשים של חלק מהישראלים מזה, והרצון של אחרים להקים כאן איזשהו סניף של אמריקה מזה, הם שיקולי המפתח בקביעת עמדותיהם. עמדות אלה אינן קשורות קשר לוגי לשיקולים של ביטחון לאומי, מציאות גיאופוליטית, מורשת לאומית-תרבותית או ציונות החותרת להקים ולקיים מדינה יהודית בת קיימא; "שטחיות משגשגת גרידא".
מהם המסרים העולים מהמאמרים דהיום במדור "דעות" של ידיעות אחרונות? – סקירה פרטנית:
ענת מידן, עוסקת שוב בפנים היפות של פרס. פרס מדבר שוב על נכונותו להפגש עם רוחאני, אם יק ישנה הנ"ל את עמדותיו, אבל יודע שהנ"ל אינו רוצה ואינו יכול לעשות זאת. העובדות אינן מטרידות את מידן, היא מסתפקת "בפטה מורגנה" שלמילים יפות אך חסרות תכלית ממשית, משום שהן עולות בקנה אחד עם האידיליה האוטופית שהפנימה, כנראה כמענה לחוסר יכולת או חוסר רצון להתמודד עם אתגרים. והרי כלל ידוע הוא במאבק בין עמים שנחישות וכושר עמידה חשובים מכל אמצעי אחר לשרידות. אבל מידן אינה מניחה לעצמה להתבלבל. היא קונסטרוקטיביסטית אוטופית בגישתה, וסבורה לתומה שאם פרס ידבר יפה, הכל יסתדר. ואילו עשה כך גם ראש ה
ממשלה, זה בוודאי היה קורה מחר בבוקר.
אביעד קלינברג, לעומת מידן, אינו איש החלומות וההזיות שבחבורה, הוא הציני שבה. הוא משלים בלא חשק רב עם הגמוניה ימנית (זמנית?) ומסביר שמכיוון שלא אצה לנו הדרך להסכם (רע) עם הפלשתינים בכללי המשחק שלהם, משום שבכללי משחק סבירים הם אינם רוצים הסכם, אנחנו יכולים ל"השתעשע" בינתיים בלחיות חיים נורמליים. אצלו משום מה חיים נורמליים הם שעשוע, והתקפלות בפני הדרישות הפלשתיניות, הם "החיים האמיתיים" – האמנם? עצם העובדה שהוא נדרש לחיים נורמליים כדבר מה שאינו טבעי ומובן מאליו, אומרת דרשני. אין שום סיבה שישראל לא תחיה חיים נורמליים מכל בחינה שהיא, תתבונן נכחה תסיק מסקנות מן המציאות ותערך להתמודד עם קשיים צפויים, כפי שנערכים מול איתני הטבע, שלעיתים הרסנים יותר מבני האדם. חיים נורמליים כדרך שיגרה הם מאבני החוסן המרכזיות של חברה בעלת כושר עמידה ושרידות. מדוע צריך להניח לפלשתינים או לכל גורם אחר לשבש לנו את החיים הנורמליים, בגלל הפניקה המובנית אצל מידן ודומיה?!
ברוך לשם, חוגג, כנראה מוקדם מדי, את פרוק "ברית הזוגיות" שבין לפיד ובנט, אבל שוכח בדרך כמה עובדות ושיקולים. ראשית, מה שהביא לברית עדיין שריר וקיים. שנית, נתניהו יכול להקים ממשלה בלי לפיד ועם ש"ס והאגודה, דבר שידחק לאופוזיציה את לפיד. עם התדמית הנוכחית שלו בציבור, אין רגע גרוע יותר מבחינתו לצאת מהממשלה ולוותר על הסיכוי לנצל את המנוף שמעניק לו משרד האוצר לשפר עמדות. אם יצא עתה, על בסיס הריב עם בנט, אין ספק שבבחירות הקרובות, להן יכול לקרוא ראש הממשלה בכל עת, יהיה לפיד במהירות לעוד "היסטוריה פוליטית" במרכז הישראלי התזזיתי.
ללפיד יש שני דגלים. את עוצמתו הפוליטית לא קנה בזכות עמדותיו בשאלת המו"מ עם הפלשתינים, למרות שמפלגתו כוללת כמה "סדינים" אדומים בנקודה זו, שנוח היה להם מסיבות אישיות להצטרף אליו בעמדות בכורה, מאשר לעבודה, ללבני או מר"צ – בשמאל הקיצוני שלנו, אלא בזכות הבטחתו לדאוג למעמד הביניים. בתחום זה עדיין לא חולל שום ניסים ונפלאות. אם פעל, הרי היה זה דווקא נגד מעמד הביניים, כשהוא מרע את מצבו. במעמדו הפוליטי של לפיד, הדגל החברתי-כלכלי חשוב יותר מהדגל המדיני, בין היתר משום שאיש אינו מתפתה להאמין ששיפור המצב הכלכלי ושינוי חלוקת העושר הלאומי, קשורים בצורה ממשית לענייני החוץ של ישראל ולא לענייני הפנים.
כשר אוצר, מחזיק לפיד בעמדה החזקה ביותר אחרי ראש הממשלה הדרושה ליצירת שינויים מבניים במשק. בהיותו חסר ניסיון והשכלה ממשית בתחום זה, עליו להשקיע בו את כל כולו ולהשליך עליו את כל יהבו אם הוא רוצה להגיע לעמדה של טוען לכתר בסוף קדנציה אחת. אם יהפוך את פוליטיקת החוץ לעיקר, יקרה אותו מה שקרה את יחימוביץ', אולם מאחר שיש עתיד היא בעצם לפיד, נפילתו תפיל גם את המפלגה ותפורר אותה.
על-כן, אני מקווה עבור לפיד שלשם אינו היועץ האסטרטגי שלו.
איתן הבר, בדרך פלא כותב מאמר על החלק הלא נורמלי בחיים החברתיים שלנו – תקשורת, סלבריטאים, שערוריות חברתיות וכו', ואינו מזכיר בו את רבין או את מורשת רבין; חידוש מרענן. אבל גם בנושא שעליו הוא כותב יש מספיק מסרים בכדי להבין שאם לדברים האלה חותרים מליצי היושר של הוויתורים בכל מחיר, אזי לא רק שמוטב לישראל לא להתפשר, אלא שחובה עליה לכבוש ממש שטח נוסף בעבר-הירדן או באזור בעייתי אחר, ומיד. משום שכנראה רק זה יציל אותה מידי עצמה...
צ'ייני מרום, מפקד חה"י לשעבר כותב מאמר "אסטרטגי", אך בדרך פלא הוא מגיע למסקנה הטיפשית שאליה הגיעו ההדיוטות שלפניו. במקבץ זה של כותבים הוא לדידי האכזבה הגדולה. מחצית המאמר מוקדשת להישגי אירן במלחמת הבזק הפוליטית שניהל רוחאני מול המערב מאז נבחר. את השגיה השיגה אירן בזכות חולשה אמריקנית ואירופית, ובאמצעות רוח גבית רוסית וסינית (אותן הוא שכח) ויותר מכל באמצעות נחישות אירנית והליכה על הסף. מהחולשה המערבית הוא מתעלם אעל-פי שהיא יסוד היסודות של המציאות שהתהוותה אחרי הסכם ז'נבה בשילוב עם הנחישות האירנית. לישראל הוא זורק עצם כאשר הוא אומר שתקיפה ישראלית תעצור את תוכנית הגרעין האירנית באופן זמני, אך תהיה לה תגובה צבאית – חידוש "מרעיש", ומיד הוא מביא לשולחן הדיונים את התחום שהוא פחות בקי בו – התחום המדיני.
ברישא של המאמר הוא טוען שעמידה נחושה של אירן הביאה לפריצת הדרך מול המערב ולשינוי במעמדה הבינלאומי, מבלי ששילמו למעשה שום מחיר ממשי, למעט מעט זמן בתוכנית שנמשכת ממילא כבר למעלה מ-15 שנם!! ובחלק השני של המאמר הוא מסביר שישראל צריכה לנהוג בדיוק ההפך מאירן בכדי להשיג את אותה מטרה; אני חייב להודות שההגיון הצרוף הזה נשגב מבינתי.
נקודה מתמיהה אחת בדבריו חוזרת גם בדבריהם של חסידי "השב ואל תעשה", ונוגעת בשאלה האם יש ביכולתה של ישראל לתקוף ולגרום להשהייה משמעותית בתוכנית האירנית. יש המדברים על שנתיים ויש על מעט יותר או פחות וסביר להניח ששולי ההצלחה יכולים ליצור את ההבדל בין תוצאה טובה מהמצופה ותוצאה מעט פחותה מהמצופה.
שנתיים לדידי הן זמן משמעותי. בשנתיים ניתן לעשות מאמצים רבים נוספים להאריך את ההשהיה, ואפשר שהתפתחויות כאלה ואחרות באותו פרק זמן, לרבות השפעת התקיפה ותוצאותיה, יצרו גם באירן וגם סביב אירן מציאות כלכלית וגיאו-פוליטית שתשנה את המצב האסטרטגי מיסודו; ישראל יכולה וצריכה לתרום גם לכך. בשום מקרה, גם עם תקיפה אמריקנית, לא מדובר ב"זבנג וגמרנו", אפילו אם הנזק לתוכנית האירנית יהיה חמור יותר. סביר להניח שגם האמריקנים אינם מתכוונים למחמה נגד אירן, אלא לפעולה ממוקדת אך קצרה בזמן, בעוצמה גדולה משל ישראל משום שיכולותיה גדולות יותר, אבל לא מעבר לכך.
אסור לישראל שלא להסתכל על היום שאחרי, בין אם תבחר לפעול ובין אם תאלץ לא לפעול. אלה שתי מציאויות שונות בתכלית זו מזו, ואיני מייעץ לישראל להמצא במציאות שתתרחש במזרח התיכון אם לא תפעל נגד התוכנית האירנית, היה והאירנים עצמם יתפתו לחשוב שהוסר מהם איום התקיפה.
ההגיון האסטרטגי הראשוני שלי אומר שמדינה אינה יכולה להפעיל לטובת האינטרסים שלה אמצעים שאין לה. לרשות ארה"ב עומדים שלושה כלים מרכזיים בארסנל הלאומי שלה: פוליטיקה, כלכלה וכוחות צבאיים. היא אינה מאויימת כישראל ולכן "יש לה זמן" והיא יכולה לבחור בתמהיל הרצוי לה מתוך אפשרויותיה ולשנותו תוך כדי פעולה כרצונה. לישראל יש רק אמצעי אחד – היכולת הצבאית. לישראל "אין זמן", האיום על ישראל בהנהגת אירן גרעינית עשוי להיות איום קיומי, לא רק בגלל השימוש הישיר בגרעין ע"י אירן עצמה. לישראל אסור להסתכן בתוצאות של מחדל שיביאוה לסף האיום הקיומי בגלל חוסר עשייה. מי שסבור שארה"ב של אובמה (וכנראה גם זו שתבוא אחריו) תציל אותה ותסתבך במלחמה אזורית גרעינית – טועה.
האיום האירני מגולם בשני מהלכים עקריים אפשריים: א. אירן תשיג נשק גרעיני ואמצעי שיגור אפקטיביים, ותבנה מדיניות תוקפנית ומהלכי התפשטות אזוריים בחסותו; ב. החשש מהתגרענות אירנית וחוסר מעש כלפיו, ידרבנו מרוץ חימוש גרעיני אזורי מוקדם מהצפוי, וישראל תעמוד לא רק בפני אירן גרעינית, אלא גם בפני איום גרעיני מצד מדינות נוספות. במצב כזה, ארה"ב בוודאי לא תספק למדינות האזור מטרית הגנה שעשויה לסבך אותה במלחמה (לרבות טרור) עם מדינות גרעיניות. אם תגיע ישראל למצב זה, תוכל למנות וועדות חקירה ובמקביל לבכות על טיפשותה.
בסיכומו של דבר, "השכל הישר הבסיסי" הוא הדבר העיקרי החסר בכל המאמרים (למעט הבר שאינו עוסק בקו הדיון הראשי). ואם כך, מלבד יוקרה אישית על כתיבה בעיתון ופרסום, ופרנסה, איזו תרומה של ממש יש ל"עיתון הנפוץ ביותר במדינה" כיום לשיח ציבורי אינטליגנטי בשאלות יסוד של ביטחון לאומי, של מי אנחנו, לאן אנו הולכים וכיצד להבטיח שבאמת נגיע לשם.
בהחלט לא מעודד.
