מדינת ישראל היא ללא ספק אחת המדינות המעניינות אך גם המוזרות בעולם. כמעט בכל נושא נמצא בה צרופים משונים ותהליכים בלתי שגרתיים הבאים לשרת או לפתור בעיות שכיחות ומוכרות לכאורה, כך הדבר גם בניהול המו"מ מול הפלשתינים. בתור מי שנולד במדינה הזו לפני למעלה משבעה עשורים, הזדמן לי לעקוב מקרוב אחר רבות מהתופעות המוזרות המתרחשות כאן. למשל, שאלת ההסדר בין העם היהודי לעם הערבי-פלשתיני היא שאלה "עתיקת יומין" במקומותינו, ותהיתי לא מעט בשאלה מהו הדבר, או מהם הדברים שבגינם בעיה זו אינה נפתרת כל כך הרבה שנים, וככל שניתן להעריך, היא לא תפתר גם בסבב הנוכחי של המו"מ.
לאחר שהפכתי בשאלה זו מספר רב של פעמים דומני שמסתמנת אצלי תשובה לסוגיה זו, ואם נבין אותה היטב, נוכל גם אנחנו ויוכלו גם אחרים להעריך מה דרוש ליצירת שינוי, ומה לא יקרה כל עוד אנו פוסעים באותו נתיב ישן נושן שלא הביא אותנו לשום מקום חדש עד היום. אני סבור שהדיאלוג הישראלי - ערבי-פלשתיני מתאפיין פעם אחת בדו-שיח של חרשים, ופעם שניה במגדל בבל מושגי, והואיל ותנאי להשגת הבנה בין בני אדם הוא הדברות פנים אל פנים בשפה שאותה שומעים ומבינים כל הצדדים למו"מ, כל עוד לא מתקיים מצב זה, גם לא תהייה פריצת דרך.
דו-שיח של חרשים מתנהל כמובן בין הישראלים לבין הערבים-פלשתינים, ומגדל בבל מתקיים בין הישראלים לבין עצמם. בדו-שיח של חרשים יכולים הצדדים לדבר כאוות נפשם, אלא שללא הערכות הצד השני לשמוע את הדברים כהוויתם, בין אם בדרך רפואית, בדרך מכנית או בכל דרך אחרת, אין שום תועלת בהשמעת הדברים משום שהם אינם נשמעים ע"י האחר. למעשה בדו-שיח כזה מתנהל תהליך חד-צדדי כפול וסימולטני. כל צד משמיע את דבריו מבלי להתעניין כלל אם הצד האחר שומע ומבין אותם, תך כדי כך שהוא מבין - גם אם אינו מפנים - את העובדה שהוא אינו מאזין לצד השני. כל צד מציב את עצמו בעמדה של "מכתיב תנאים", ומצפה שכל מה שהוא אומר יתקבל ע"י הצד האחר.
בשולי עמדה זו קיימת אקסיומה סמויה שגורסת שהזמן עובד לטובת הצד הדובר, ובאם לא יקבל האחר את העמדה האולטימטיבית שהוא מציג, פתוחות בפניו דרכים אחרות. חיזוק להערכותיו אלה הוא מוצא בשיקולים רבים ושונים, ברובם המכריע מוטעים, אשר משיאים אותו להאמין בסיכוייהם. אחד הגורמים הללו הוא מעורבות הקהילה הבינלאומית במו"מ. הגורמים וההערכות הללו, הם אלה שיוצרים את הדו-שיח של חרשים, משום שאם קיימות אופציות אחרות זולת המו"מ להגעה להסדר, לא חייבים להקשיב לאחר ודי בהצגת אולטימטומים. לכן, אם אנו חפצים להתקדם במו"מ ולהגיע לתוצאה, חייבים לצמצם בכל דרך את גורמי ההפרעה להקשבה של הצד השני, ובראש וראשונה לעמוד בכל תוקף על היות הדיאלוג דו שיח פנים אל פנים ללא מתווכים.
מגדל בבל הוא מושג תנכי שמשמעותו שיח של ערב רב של אנשים, בערב רב של שפות כאשר כל אחד מבין את שפתו שלו, שומע את דבריהם של האחרים אך אינו מבין (או אינו מפנים) את פשרם. שיח כזה מתנהל כבר זמן רב בקרב הציבור הישראלי. אלא שכאן התהליך מקבל תפנית מעניינת. הכל מבינים את השפה אבל עולם המושגים שונה בתכלית ולכן כולם שומעים את המילים, אבל ההבנה ההדדית היא כבמקרה מגדל בבל. כך, למשל, כולם מדברים על שלום, אבל יש לפחות עשר אסכולות שונות לגבי מהותו של השלום הזה. עשר אסכולות שונות לגבי הדרך בה ניתן להשיגו ובאילו תנאים, עשר אסכולות שונות לגבי הנושאים הקריטיים לישראל ועשר אסכולות שונות לגבי הפרוש המעשי היישום דה פקטו של כל אחד מהם. ומרוב אסכולות ופרושים, אין עמדה ישראלית אחידה בשאלת ההסדר הרצוי והנכון, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ.
בכדי לבחון את הסיבות לריבוי דעות זה, דרוש לפחות עוד מאמר אחד נרחב אם לא יותר מכך.
מגדל בבל הישראלי מסבך את החיים בכמה וכמה אופנים, ובניגוד למה שחושבים רבים, הוא אינו מקרב את השלום, אלא דווקא מרחיק אותו. הוא מרחיק אותו משום שבתוך בליל הדעות הקיים בישראל, יש כאלה שקרובות יותר למתווה הדרישות הערביות, יש אחרות שרחוקות ממנו מרחק רב מאוד ובין שני הקצוות יש תמהילים שונים, ואיש אינו יודע למעשה מהי עמדת הרוב האמיתית. בכל עמדה מורכבת, קיים גרעין הכרחי (לעיתים מכנים זאת "הסכמה לאומית"), ושוליים שבהם נמצא מרחב התימרון והפשרה. בגלל מבנה דעות זה, ההסכמה הלאומית שתתגבש לקראת הכרעה, אם ולכשנגיע אליה, היא בלתי צפויה, ותהיה תלויה בגורמים רבים ובכלל זה האופן שבו יתפס ההסדר - הסדר הוגן או בלתי הוגן, הסדר טוב או רע, הסדר מסוכן או הסדר בטוח, הסדר מוסכם שבו גם הצד השני עשה ויתורים ממשיים, או הסדר כפוי או חצי כפוי, הסדר שתואם לציפיות או הסדר שיש בו מידה רבה של הונאה פוליטית או גניבת דעת, וכו'. לכן, בין היתר נכון ללכת בנושא זה למשאל-עם (שגם לאופן ניהולו תהיה השפעה על ההחלטה הסופית), כפי שגם הודיע ובצדק ראש הממשלה.
מגדל בבל הישראלי לא רק מקשה על השגת הסכם מול הצד השני למו"מ, ועשוי להובילו לאשליה שהבדלי הדעות הקיימים בין הישראלים יקלו עליו לסחוט יותר ויתורים, כלומר "להעמיק את החרשות". הוא עשוי להטעות ידידים ויריבים לחשוב באופן דומה, והוא עשוי לקדם מצג שוא של הסכמה כללית המנוגדת לרצון האמיתי של רוב הציבור הישראלי. והואיל והממשלה חייבת בסופו של דבר לקבל שורת הסכמות שבכולן דעת הקהל המקומית היא הגורם המרכזי, היא לא תוכל שלא להתחשב בציבור. בהסכמים היסטוריים, שבהם המרכיבים שאינם הפיכים הם בעלי משקל גדול מאוד, אין מקום לטעויות קריטיות, ואסור לנסות ולכפות תפרון על רוב הציבור, משום שפתרון כזה במוקדם או במאוחר יתמוטט.
מגדל בבל הישראלי מייצר גם כלפי פנים מראית עיין שמובילה לשיח פרוץ וחסר שחר שכל כולו יצירת אווירה שלילית, שחיקה הדדית ובזבוז אנרגיות לאומיות לריק. אין בינו לבין דיון ציבורי רציני ולא כלום. כל כולו ניסיונות אחיזת עיניים מבוססים על אי-הבנות ועל פרשנויות שגויות או מוטות בכוונה (שקרים פשוטים), שמקורן ברצון להבין אמירות כלליות ובלתי מחייבות כהסכמה לעמדה כזו או אחרת או ברצון לצור מצג שווא של מציאות כזו. שהרי רוב הישראלים תומכים בשלום, ורוב הישראלים מוכנים לשקול פתרון "שתי מדינות" לשני עמים, אבל מכאן ועד להסכמה על הפירוש המלא של אמירה זו, המרחק הוא "אוקינוס של
אפשרויות".
הכל זוכרים את נאומו של הראשון של נתניהו בתחילת הקדנציה הקודמת באוניברסיטת בר-אילן, בו דיבר על פתרון "שתי מדינות לשני עמים". אבל רבים מנסים לא לזכור (כאילו לא שמעו או לא הבינו) שנתניהו דיבר באותו נאום בדיוק ובאותה נשימה בדיוק גם על הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, על גבול ביטחון מזרחי על קו הירדן (ללא הגבלת זמן), על מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, על מדינה פלשתינית מפורזת ושליטה ישראלית בגבולותיה, על אי-חזרת הפליטים, על ירושלים בלתי מחולקת כבירת ישראל, על הפסקת ההסתה, על אחריות למניעת אלימות בשטחי ומשטחי אותה מדינה ועלאי-הסכמה לגבלות 67 כבסיס לעיצוב גבולות הביטחון של ישראל, ועל סיום הסכסוך עם העולם הערבי וכו'. נתניהו לא קבע שיש בתוכניתו נושאים שהם הכרח ואחרים שהם "תפאורה מילולית". הוא הציג עסקת חבילה ואמר שאפשר לדבר על הכל, וההסכם יהיה פועל יוצא מתמהיל ההסכמות שיווצר מדו-שיח, שאינו דו-שיח של חרשים. נתניהו אף פעם לא אמר שהתנאי לכללי המשחק הישראלים הוא בהכרח הסכמה ערבית לכולם, או בהכרח ויתור ישראלי בכולם שמשמעותו יישור קו עם הדרישות הערביות.
לכן, כל מי שמשתמש בנוסחת "שתי המדינות" כסיסמת סרק, אינו מקדם את המו"מ, אלא מרחיק אותו, משום שאין ולא יהיה הסכם על שתי מדינות לא מוגדרות בתנאים לא מוגדרים. אם יהיה הסכם, הוא יהיה פשרה היסטורית בכל הנושאים, או - שלא יהיה הסכם. מי שרוצה לקדם הסכם, שיפנים את הסכנה הטמונה בעידוד המשך הדו-שיח של חרשים מזה ומגדל בבל הישראלי מזה, משום שהשתחררות משניהם היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק להסכם.
התופעה שבה עוסק מאמר זה איה אופיינית רק למו"מ הישראלי - ערבי-פלשתיני, היא קיימת בין כל שני צדדים שמנהלים ביניהם מו"מ ליישוב מחלוקות. ככל שרבים השחקנים במגרש של המו"מ ובין כל שנים מהם מתקיים סט אחר של דו-שיח של חרשים ומגדל בבל דו-צדדיים ורב-צדדיים, מסתבך המו"מ, מוטה מאפיקו המיועד וקטנים סיכוייו להביא הסדר אמיתי של פשרה. מאחר שהוסכם כבר שאין אפשרות לכפיית הסדר, תנאי חשוב מאוד לקידומו של המו"מ הוא הפקעתו מצדדים שלישיים והחזרתו לאפיק הדו-צדדי הישראלי - ערבי-פלשתיני.
