בושת

השם "MELTING פות" קשה לתרגום. תרגום מילולי יכול להיות "פות ההיתוך" או ה"כוּס שנמס" וזה לא זה ולא זה. אבל החבורה היוצרת בראשות יהושע סובול שגם ביים את המחזה, שמועלה בתיאטרון "תמונע", מביאים אותך למקום, והצופה כבר יתרגם בעצמו ללא קושי. בתוכן הסינופטי של התיאטרון נאמר: "ההצגה מתארת מפגש דרמטי של שלוש זונות שהתמקמו בבניין מגורים תל אביבי נורמטיבי, על דייריו. שלושת השחקנים בהצגה, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג-נפגשו עם הדמויות שאותן הם מביאים אל הבמה. השחקנים מגלמים את דיירי הבניין, את הזונות ואת לקוחותיהן. אופי עבודת השחקנים מטשטש את ההבדל בין העולמות וחושף את הטבע האנושי. המחזה נוצר תוך עבודת אנסמבל משותפת של יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג עם המחזאי יהושע סובול." בעבר וגם בהווה נכתב רבות על אותה פינה אפלה בדרום תל אביב, אשר האור שחודר פנימה הוא של שוטרים עם פנסים, שמחפשים את הזונות או את הסרסורים. הם לא מחפשים את הסיבה.זה לא תפקידם. בשעתה כתבה וורד לי סידרת מאמרים בעיתון הארץ על אותה תופעה בתחנה המרכזית הישנה שהיא בעצם לא תופעה אלא פיסה מזוהמת של החיים שלנו שבה כול מערכת הערכים שאנו מעלים בראש שמחתנו לא חלה עליה. יש לה חוקים משלה. התייחסתי באחת מרשומותיי בשעתם לחרפה הקולקטיבית של הישראלים בכלל והתל אביבים בפרט. ורד לי ממשיכה לכתוב בבלוג שלה. ברשומה שפורסמה ב-23.11.2013 כותבת ורד לי ככה: "בהמשך, כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל אביב. הקושי לשכוח את שראיתם - העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהינום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר" זה לא תיאור. זה ציור בצבעי גואש חזקים, צילום ב-close up של "עולם תחתון", אחר מזה של המאפיוזי בעולם ובישראל. גם אותו לא ניתן למחוק וגם הוא תוצאה של חממה ציבורית שבה גדל הפשע בשפע כמו פרג האופיום בבורמה, הודו, טורקיה ואפגניסטן. לא הזנות ואף לא הסרסורים הם ליבה של הבעיה. אלה קיימים, באופן חוקי במקומות שונים בעולם, ומוצגים לראווה בין השאר באמסטרדם. אבל הסביבה התת - אנושית שבה מתקיימת הזנות היא זועקת. לא לשמיים. אלוהים לא שומע לזונות. אז היא סתם זועק וורד לי שומעת. ועכשיו בא יהושע סובול עם חבורתו כדי לזחול מקרוב לאותה מאורה שבה גוף האדם שווה פחות מסחבה חד שימושית.

חמישים גוונים של צביעות בחברה שלנו אנשי הפשע המאורגן מופיעים בבתי המשפט חבושים כיפות, רבנים עם זקנים יפים חשודים במרמה ובשחיתות, כוכבי על חשודים באונס קטינות, כוכבי תחת - בפדופיליה,תעשיית הפורנו והסרסרות משגשגות,הקזינו הלאומי- "מפעל הפיס" עושה הון ולצדו פורח עולם התחתון של הימורים. אבל להקים קזינו באילת, כמו של אדלסון מלאס ווגאס, התומך הלאומי שלנו, ולאפשר הקמת בתי בושת, כמו במערב, לשמירה על אלה שמועסקות בו,על גופם ועל כבודם המינימאלי, על היגיינה, על פיקוח נאות - לכך החברה הצדקנית שלנו לא מוכנה. במדינת היהודים? המכון הישראלי לדמוקרטיה עתיד לקיים מפגש ייחודי שבו מחליטים "כבוד האדם,ובו אזרחים מכול קצות החברה הישראלית יחברו יחד כדי להיות שותפים למהלך היסטורי שתכליתו הנחת יסודות לתשתית הערכית המשותפת לכלל החברה שבמרכזה יעמוד הערך של כבוד האדם". אני חושב שזה חשוב מאוד, אבל בחברה שלנו, לא אתפלא אם רבים לא יתייחסו לקריאה הזאת ביותר משמץ של תמיהה. הרי בכך מתחילים לא במכון לדמוקרטיה אלא בגנון, ולא באקדמיה אלא בבתי ספר יסודיים. אלא "ימים" מיוחדים כמו "מכירות סוף העונה", "יום הניקיון" "יום האם" "יום האהבה". כול אלה חשובים סמלית, אבל לא משנים מציאות אפורה עכורה. המרב שניתן לומר במציאות שלנו, הוא המסר של יהושע סובול וחבורתו שלא הכול חשוך.בהתבוננות במחילה האפלה הזאת, החבורה מצאה גם איזה קרן אור. אנשים. לא רחמנים, לא צדיקים, ולא טהרנים. סתם אנשים, מתנהגים בצורה אנושית לשכנות האומללות שהעתיד שלהם הוא כליה מהירה בקצב כזה או אחר. גם אם מישהי מהן תצא לאור היום אֵי פעם, היא תישאר נכה לכול החיים. גם בגוף וגם בנפש. אבל הסיכויים גם לכך קלושים. כי בחוץ אנשים מתייחסים לנשים הללו כאל פגע ומטרד שיש לסלקו, כמו שיש לסלק אשפה ופסולת. לאן לסלק? למקום אחר. העיקר לא כאן על ידינו. סובול, שאותו הזכרתי, ברשומה קודמת, כאחד מידידיי מחיפה( הוא נולד בעצם בשרון) מוכר לי גם כעיתונאי וגם כמי שהיה המנהל האומנותי של תיאטרון חיפה. אני מזכיר זאת מכיוון שזה צרוף מצוין למחזאי של דרמה אקטואלית או דרמה היסטורית עם דגש חזק של אקטואליזציה.היסטורית, סובול עשה זאת במחזה "גטו", אשר עד כה מאות אלפים ואולי מילונים ברחבי העולם צפו בו, שכן הוא תורגם ל-25 שפות.

גם בגטו היו נקודות אור ואנושיות סובול מצא אנושיות גם בתופת של גטו וילנה. בשנים 1942-43 כאשר תוכנית חיסול היהודים ("הפתרון הסופי") הייתה בעיצומה, ושנה בלבד לפני חיסול גטו וילנה, פעל במקום תיאטרון. ההופעה הראשונה נערכה בו ב-18 בינואר 1941, כארבעה חודשים לאחר גרוש יהודי וילנה לגטו, וכחודשיים לאחר האקציה (גל הגירושים להשמדה) שבה נרצחו יותר מחמישים אלף מתוך כשבעים אלף יהודי וילנה. מי שהרים גבה לנוכח ייסוד התיאטרון, הרבה לפני העלאת הצגה בישראל היו אנשים שונים בווילנה, בקרבם אנשי רוח שהתקוממו לנוכח עצם הרעיון להעלות מחזות בצלמוות הגטו. הם לא הרימו רק גבה אלא קול של התנגדות חריפה. אולם ראש וועד הגטו, ה"יודענראט" יעקוב גנס הוא שיזם את הקמת התיאטרון כדי להכניס קצת אור באפילה הגדולה, ואולי בכך להפיח תקווה. רוב תושבי הגטו תמכו בו. גם בארץ הורמו גבות לנוכח העלאת הצגה "גטו". הם ראו בזה "זילות השואה", וכמי מה לתיאטרון ולבידור בשאול. המחזאי יהושע סובול, למד היטב את ההיסטוריה של גטו וילנה והקמת התיאטרון. בכך בעצם שיקף. את התכלית של התיאטרון באותה תקופה אפלה, כפי שראה אותו גנס. אולם כמחזאי דרמה, יהושע סובול גם הרחיב וגם חידד את המסר. בלבו של הגיהינום, וגם כאשר ראשי הנאצים במקום השתעשעו לנוכח הקרקס של היהודים, לפני חיסולם, גם אז זאת הייתה קרן אור . זה עבר כחוט השני במחזה, שהיה כה ריאליסטי ולא נחסכו ממנו, רגעי אכזריות ויגון, אבל במציאות השחורה ישנם גם כתמי צבע קטנים. וזאת עשה סובול גם ב-melting פות בתיאטרון "תמונע".אם יש קרן אור, יש תקווה.

מחזאי ובמאי פורה יהושע סובל, גדל בתל מונד בשרון, החל לכתוב מחזות אשר בתחילה לא צלחו. למד ספרות והיסטוריה בסמינר אורנים ופילוסופיה בסורבון היוקרתית בפריז. שם הוא שימש גם כעיתונאי של העיתון "על המשמר". עם שובו לארץ התוודע לשכונות מצוקה והדיווחים על כך שימשו יסוד למחזהו "קריזה" בתיאטרון חיפה, שלימים התמנה למנהלו האומנותי. בין המחזות שלו "סינדרום ירושלים", גיבור מעמד הפועלים", והטרילוגיה על השואה אשר במרכזה "גטו", מחזה אשר מועלה כבר שנים בתיאטרון הקאמרי בת אביב, ובמיטב התיאטראות ברחבי העולם. הוא כתב עוד מחזות, פרסם כמה ספרים וזכה בפרסים, ישראלים ובינלאומיים ובפופולריות רבה ברחבי העולם. עם כול זאת, האיש נשאר בעיניי אדם צנוע. לא "הצנוע הידוע". לפני העלאת "meltig פות" באולם קטן של תיאטרון תמונע באזור מסחרי ותעשייתי בפאתי דרום תל אביב, באולם שמכיל פחות ממאה מקומות, היו לו חששות. ככה אמר לי בתום הבכורה: "עם סוג עבודת התיאטרון החשופה עד עצם חילוף התלבושות והמעבר מדמות לדמות לעיני הקהל ובלי שום קישוטים – לא ידענו לאיזו תגובה לצפות מהקהל המורגל יותר ויותר להצגות ראוותניות, והשחקנים הצעירים ואף אני הוותיק – לא צפינו לתגובה כה נלהבת מצד הקהל". יהושע סובול לא היה צריך לספר לי על שלושת השחקנים הצעירים, שחקן ושתי שחקניות שכול אחת ואחד מהם מחליף שניים או שלושה תפקידים והם משכנעים בכול אחד בצורה שלא תיאמן. שלושה צעירים לא מוכרים, כול אחד מרקע שונה, כולל בחורה מבית דתי, ריתקו את הקהל לכסאות ושחררו אותו רק לאחר שקמו תוך מחיאות כפיים סוערות. סובול וחבורתו היוצרת אפשרו לי, ולקהל שהיה אתי, הצצה לרגע לאותו Melting pot, "כור היתוך", שבו הלהבות לא הצליחו לחרוך צלם אנוש.