מה שמאפיין כותבים לא מעטים במקומותינו הוא שאין באת קשר בין מה שהם מתיימרים לכתוב עליו לבין מה שהם כותבים בפועל, ולעיתים קרובות כותרת המאמר או דברי המבוא, נועדו לצרכי פרסום ותשומת לב ולא לייצוג התוכן. כך עושה למשל
ירון לונדון במאמרו "הם משלנו" (
ידיעות אחרונות, 3.12.13, עמ' 33), בו הוא מדגים כושר העמדת הפנים המוכר שלו, ואולי יש לומר צביעות, במאמר שתוכנו הפוך לכותרתו. יהיה מי שיטען שזו לשון סגי-נהור שלא הובנה כהלכה, אינני מקבל זאת. היפוך הדברים נועד למטרה אחת בלבד ביקורת לשם ביקורת, וכל השאר אינו חשוב.
אפשר, כמובן, לסטות בכל דיון מנושא הדיון המוצהר ולחזור אל המנתרות השכיחות והאהודות על לונדון בדבר חוסר הצדק בעולמנו, העדר שיוויון כלכלי וכו', משום שהן נכונות ביסודן מאז ומעולם, והן קרקע בטוחה ופופולרית לצעוד עליה. אבל השיטה היא למעשה שיטה של גניבת דעת הקוראים או הצופים, משום שהם מצפים לשמוע דבר-טעם בנושא יישוב הבדואים ונמצאים עוסקים בביקורת סטנדרטית ולא בהכרח נכונה על הממשלה בגין סוגיות אחרות לגמרי.
סוגיית הסדר יישוב הבדואים בנגב (וגם במקומות אחרים, אבל בעיקר שם), היא סוגיה ישנה שמסיבות רבות ושונות כשלו ממשלות-ישראל לדורותיהן לפתור אותה פתרון יסודי פעם ולתמיד. במקום לשמוח על שממשלה זו נרתמה לטיפול בנושא, ולדון במה שהיא עושה כראוי ובמה אולי היא שוגה, אתה מוצא עצמך עוסק בהיסטוריה של הקיפוח.
דיון רציני בסוגיית ישוב הבדואים חייב לבחון מה הם רוצים, מה מגיע להם כאזרחי המדינה, במה אפשר וצריך, אולי, לפצותם על הסחבת עד כה, מה באמת מציעה להם הממשלה כפתרונות עכשוויים במסגרת מדיניות ממלכתית שווה לכל נפש היכן הפערים וכיצד רצוי לגשר עליהם. דיון כזה כמובן אינו כלול במאמר, כנראה משום שהוא ענייני ולא קנטרני.
שאלת הבדואים באופייה הכללי דומה לסוגיות אחרות שבהן עסקו ממשלות ישראל בהקשר להסדרת התיישבותן של קבוצות אוכלוסייה, בעלות מאפיינים יחודיים. ברור שלכל קבוצה מידה של יחודיות המחייבת התאמות פרטניות, אבל גם מידה רבה של זהות לקבוצות אחרות. בכל הסדרה כזו קיים צורך לא רק לפתור את הבעיה בצורה הוגנת, קיימת גם השאלה של השיוויון האזרחי, של תקדימים לגבי העתיד ושל שיקולים לאומיים ותוכניות מתאר ארציות שבהם יש להתחשב בגלל השלכותיהם הגלובליות.
לכן, בפני כל מי שבא לדון בסוגיית יישוב הבדואים בנגב, פתוחות בפניו שתי אפשרויות: הנכונה, והשגויה.
הדרך השגויה תהיה לעסוק בכותרות הנושאים, להשוות מקרים קודמים ברמת הכותרות למקרה שעל סדר היום, לבסס השוואות אלה על השקפות-עולם של הכותב במקום על נתונים ועובדות, ולגזור מכך חוו"ד לגבי פתרון מוצע ו/או פתרון רצוי. זאת לעשות חרף הידיעה הוודאית שבסוגיה מסוג זה, הבעיה לעולם אינה נפתרת ברמת הסיסמאות, אלא אך ורק ברמת הפרטים הישומיים. בסוגיות מסוג זה מעורבים אינטרסים אמיתיים ומדומים, אמוציות, לחצים חברתיים מסוגים שונים, פוליטיקה רב-שכבתית ובכללה הסתה לאומנית, ומה שאולי הכי חשוב - ציפיות ראליות לצד ציפיות בלתי-ראליות. מורכבות כזו דורשת התרחקות מליבוי יצרים טיפוסי של תקשורת בכלל והתקשורת הישראלית בפרט, ומאמרו של ירון לונדון בין השאר מוכיח מדוע.
הדרך הנכונה היא לנתק את בעית הבדואים מרמת הכותרות התקשורתיות הבומבסטיות ולהורידה לרמת הדיון הענייני-יישומי. לנתח אותה עפי השאלות אותן הצגתי בפיסקה הרביעית לעיל, לבודד שאלות מעשיות אמיתיות מתביעות סרק וציפיות חסרות שחר, ולעצב פתרון שיש בו מענים מעשיים לפחות לרוב הבעיות האמיתיות.
לא זו היא מטרתו של לונדון במאמרו. מטרתו היא ביקורת הממשלה שאותה אין הוא "אוהב", בעיתון השותף לעמדתו, ואינו מקפיד על איכות הדברים הנכתבים בו כל עוד הם משרתים את ה"קו" של בעליו, ולשם כך, אם נחוץ, הוא בוחר גם בדרך גניבת הדעת.
כעיתונאי ותיק ומנוסה, הוא מסווה מעט את תכליתו הממשית של המאמר בכך שהוא מסיימו באמירה פייסנית-ספקנית משהו, לאמור: "...תוכנית בגין אינה זדונית, כוונתה אינה מזימת נישול וטובת הבדואים דורשת השקעה עצומה שהמדינה נכונה להשקיע, אבל (וכאן חזרנו לעוקץ) האם היית מאמין בכך לו היית בדואי?..." וכאן באה מכת הסיום הצפויה: "...האם היית נותן אמונך במדינה שבה יש חוק אחד ליהודים ואחר לערבים?"
אלא שגם "שאלת המחץ" הזו בשקר ובגניבת דעת יסודה. האמנם יש לכל היהודים בארץ חוק אחד? - בוודאי שלא. האם בכלל זכאים כל היהודים לחוק אחד - גם משתמטי צפון ת"א, גם חלוצי איו"ש, גם עובדים וגם מתבטלים, גם שומרי-חוק וגם פורעי-חוק, גם נאמנים וגם בוגדים, גם מי שבונה ביתו בגוש דן וגם מי שעושה זאת בנגב או בגליל - כולם אותו דבר? וכאשר אני אומר "חוק אחד" אני מתכוון לדין צדק ולא לחוק בלתי שימושי בספר החוקים. ייתכן שלונדון סבור שכן, אני משוכנע שלא. ומשום שהבחינה האמיתית היא תמיד הבחינה היישומית ולא הבחינה ההצהרתית-תאורטית, השאלה אינה שאלת החוק אלא שאלת דרך פרושו ודרך אכיפתו ודרך התאמתו לנסיבות, וכאן בוודאי שאין שיוויון לא רק בין יהודים אלא אפילו בין אדם לחברו.
לונדון עשה לעצמו חיים קלים ובה בעת מוליך שולל את הבדואים. אם יסיקו את מסקנותיהם האופרטיביות על-פי ההגיון שלו, הם אולי ימצאו חן בעיניו, אבל יסתבכו עם רוב מניינו של העם היהודי בישראל, שלהערכתי רואה אחרת את הדברים.
ברקע של דיון זה מסתתרת שאלה עקרונית נוספת, שגם בה אין הסכמה לאומית, אבל גם בה להערכתי עמדת הרוב אינה עולה בקנה אחד עם זו של לונדון. שאלה זו נוגעת לקשר שבין זכויות אזרח (להבדיל מזכויות אדם) לבין חובות אזרח. זכויות אדם הן זכויות טבעיות הנובעות מעצם היותו של האדם אדם, והן מתקיימות גם כשהתנהלותו "חייתית"; לכן, למשל, הוא זכאי למשפט צדק, גם כשהוא רוצח המונים. זכויות אזרח וחובות אזרח נגזרות מהיותו של הפרט חבר, מרצונו, בקהילה שיש לה חוקי משחק מוגדרים - "אמנה חברתית". קבלתו לחברה מותנית - בין במפורש ובין במשתמע - בהסכמתו והתחייבותו לקבל על עצמו את חוקי המשחק של החברה בה הוא מבקש להיות חבר. מרגע שהודיע שאין הוא מקבל חוקים אלה - בדיבור או המעשה - הוא מפסיק להיות חלק מהחברה ומאבד הן את זכויותיו והן את חובותיו בה.
קבלת חוקי המשחק, מטבעה, היא ויתור על משהו תמורת קבלת משהו אחר; זהו פרושה של ה"אמנה החברתית" שמתוקפה מתנהלת חברה, בין אם מדובר במדינה, ובין אם מסגרת אחרת. ולכן, מרגע שהבדואים מקבלים על עצמם את אזרחות המדינה, ואין הם כפויים לעשות זאת, הדיון בשאלה מהי רמת האמון שהם רוחשים לחברה או למשטר העכשווי השורר בה, אינה רלוונטית בכל הנוגע להתחייבותם הבסיסית להתנהל על-פי חוקי המשחק הנהוגים בחברה שאת מרותה בחרו לקבל. אם לדעתם נעשה להם עוול, ובהחלט ייתכן שכך היה לגביהם ולגבי חברים אחרים, שמורה להם הזכות השמורה לכל חבר (=אזרח) אחר להתמודד כנגד העוול הזה ולפעול לתיקונו במסגרת הכללים אותם קבעה החברה (=המדינה) כנורמטיביים עבור אזרחיה.
כאזרחי המדינה, העובדה שהבדואים הם בדואים, אינה משנה דבר וחצי דבר לעומת העובדה שאזרחים אחרים הם "פולנים", "תימנים", "רוסים" או כל דבר אחר. עצם העובדה שיש ביניהם, כמו בין היהודים, מי שנולדו בתקופת המנדט או "בימי הטורקים" אינה משנה דבר מבחינה זו. הריבונות כיום היא של מדינת ישראל, והחוקים הקובעים הם של כנסת ישראל.
ישראל חייבת לתת פתרון לבעיות האמיתיות של הבדואים ברוח הפתרונות שהיא מספקת לכלל אזרחיה, במסגרת יכולותיה הכלכליות וצרכיה הנגזרים ממחויבותה לכלל האזרחים. חתירה לכללי משחק שווים לכל היא נורמת יסוד, כשם שההבנה שהגשמת כלל זה באופן מוחלט היא אוטופיה, היא נורמת יסוד. השונות בין אזרחים היא בכל הפרמטרים, ולכן אין פתרון בי"ס אחד לכולם. מאידך יש לחתור למזעור השונות בכללי המשחק, מבלי שעצם החתירה למזעור השונות תהווה אפליה נורמטיבית כלפי אחרים - מציאות כזו היא ה"טוב המעשי המירבי לו ניתן לצפות.
במילים אחרות, יש לפתור את בעיית הבדואים על-פי הכללים המקובלים להתיישבות, עירונית ו/או כפרית לפי העניין, בישראל. לאור הסחבת עד כה, יש להעניק לעניין זה עדיפות בטיפול. יש לבחון את טענות הבדואים לזכויות, לבעלות, לאילוצי סחבת מציאותיים במעבר על חוקי המקרקעין והבניה על-פי קריטריונים המקובלים בישראל, יש לפצותם במקום שהם ראויים לכך, בהגינות, ויש להגיע להכרעות חוקיות במקום שלא ניתן להגיע בו להסכמות . אסור להניח להם להתפרע, אסור להכנע ללחצים וגחמות אסור לקבל הפרות חוק ואסור להניח להם לנהל מסעות הכפשה נגד המדינה. כך, או כך, יש לפעול במהירות, בהחלטיות ובמטרה מוצהרת לסיים את הנושא בהקדם.