חיזוק אבו מאזן, ע"י ויתורים, מחוות ונסיגות, בנסיבות הקיימות כיום אצל הפלשתינים, הוא ניסיון נאיבי ועקר למחזר אשליות שנכשלו כבר, באמצעות אופטימיות מגויסת חדשה.
למרות כל החיזוקים שהוא קיבל מהאמריקנים, מהאירופאים, מקרנות הסיוע הבינלאומיות, מהמצרים, מהשמאל ומהתקשורת שלנו, אבו מאזן נכשל. אין שום סיכוי שנהפוך אותו לצדנו, נגד הלכי הרוח ברחוב הפלשתיני שנסחף אחרי החמאס. ככל שנחזק אותו בכל סוגי המחוות, כולל שחרור אסירים, החמאס יהיה פופולרי יותר. דבר אחד עומד לזכותו - הוא מתנגד לטרור.
הרעיון שהחברה הפלשתינית אינה עשויה מיקשה אחת, למרות ניצחון החמאס בכל השטחים ולא רק בעזה, בבחירות שהיו בזמנו. ועל כן נוכל לסייע לאבו מאזן להעמיק את המחלוקת הפנימית, באמצעות הפת"ח "הטוב" והישן, נגד החמאס והג'יהאד "הרעים", הוא יומרני, נאיבי ובלתי אפשרי.
האיסלאם הקיצוני, על כל פלגיו ובראשם החמאס השולט בעזה, הוא היום לצערנו הכוח הפוליטי החזק בשטחים, ואילו הפת"ח ואבו מאזן הם משענת קנה רצוץ. ראוי להיזכר ולהסיק מסקנות ללא פרשנות סלחנית. כשנבחר אבו מאזן כיורשו של ערפאת, רוב הפרשנים והפוליטיקאים טענו שזה רגע היסטורי שיוביל לפשרה, להסכם לקץ הסכסוך, לשחר של יום חדש. הם יצרו אופטימיות מלאכותית. הם הסבירו שכדי שחזון זה יתגשם מחובתה של ישראל לחזק את אבו מאזן ע"י "צעדים בוני אמון" שמשמעותם שחרור אסירים, הסרת מחסומים, ביטול המרדפים, הפסקת חיפוש מבוקשים ופתיחת שערים לפועלים לעבוד בישראל. כל זאת בוצע וכלום לא השתנה. התחזיות האופטימיות כשלו והתבדו.
צריך להכיר במציאות שאצל הפלשתינים יש "חלוקת עבודה" פנימית, כביכול בין מתונים לקיצוניים. הקיצונים רוצחים ומתחבאים, המתונים מגנים ומתראיינים. חלק מפיגועי הטרור הנמשכים הם ברשות ובסמכות, וחלקם בעצימת עיניים של כפל לשון והטלת האשמה על הארגונים "הלא ממושמעים" ועל יוזמות אישיות. כל זאת על-רקע הסתה בלתי פוסקת במסגדים, בבתי הספר, בספרי הלימוד ובתקשורת, גם של החמאס וגם של הרשות בראשותו של אבו מאזן.
התקוות שבמקום המדים, האקדח, הכאפייה והזקן של הראיס אבו עמאר ערפאת, בא ראיס מגולח, לבוש חליפה המדבר בסגנון מאופק ותרבותי, היו תקוות שווא. הטקטיקה השתנתה, האסטרטגיה נותרה יציבה.
הפלשתינים ממשיכים לתבוע את "זכות השיבה", חזרה לגבולות 67 ופתרון הומני מוסכם לבעיית הפליטים. הם תובעים "צדק". "צדק פלשתיני" לגרסתם היא זכות השיבה לפלשתין הגדולה ללא אף יהודי בתוכה. "הסכמי שלום" הם נוסחה זמנית להשגת ויתורים ושטחים, במסגרת "תורת השלבים" של ערפאת ובהמשך חידוש הטרור לשם השגת שטחים ו-וויתורים נוספים באמצעות "הסכמי שלום" חדשים וחוזר חלילה.
