בתגובה לדבריו של השגריר המיועד של האיחוד האירופי למדינת ישראל, לארס פאבורג-אנדרסן "בעד ישראל, בעד השלום", (
ידיעות אחרונות, 9.12.13):
אחד הדברים שאינני אוהב אצל אירופים רבים, ובמיוחד אצל נציגיהם הרשמיים המסתובבים לנו בין הרגליים כאילו הם עדיין אדוני הארץ הזו, הוא "הדיבור מגבוה". דיבור זה מקיף נושאים ותחומים יותר ויותר רחבים בחיינו, ודומה שבהדרגה הם מנסים לחזור למעמד של קולוניאליסטים המלמדים בינה את ילידי המקום.
במאמר הנ"ל מנסה השגריר המיועד לשכנע אותנו שאין מתיחות ביחסי ישראל-הקהילה האירופית, מפני שהיחסים הכלכליים ביניהן נראים טובים ומבטיחים. אלא שהוא טועה בכך כשם שהוא טועה בכל התזה שהוא מנסה לבנות במאמר הנ"ל. המתיחות אינה נובעת מהיקף הסחר או מהשתתפות או אי השתתפות במיזם אירופי כזה או אחר, היא נובעת מהתעלמות אירופית מריבונותה של ישראל, ונסיונות אירופים לתרגם התעלמות זו לתכתיבי מדיניות. והיא נובעת מהעובדה שהאירופים לא היו מקבלים בעצמם התערבות ישראלית מאותו סוג במדינותיהם שלהם ובריבונות הלאומית שלהם.
עצם העובדה שהם סבורים שיחסי ידידות יכולים להיות מבוססים רק על כלכלה או סחר ולא על כיבוד הדדי של זכויות, של ריבונות ושל החלטות דמוקרטיות של העם והמוסדות הנבחרים שלו בישראל, אומרת שהם אינן כנים, או שהם אינם מבינים יחסי ידידות ודרך-ארץ מהם.
תהליך השלום אינו פטנט אירופי ואינו רק אינטרס אירופי, אבל כשם שאירופה מעצבת את עמדותיה בשאלות מה רצוי, מה לגיטימי ומה צודק, לישראל זכות דומה, מה גם שהיא שחקן מרכזי במשוואה הזו - יותר מאירופה. אירופה טועה לחשוב, בהשראת מספר גורמים לא מוסמכים ולא יציגים של העם בישראל, שמוטלת עליה החובה להציל את הישראלים מעצמם, ולשם כך מותר ואפילו חיוני לנסות ולאלצה לקבל תכתיבים מתכתיבים שונים - זו גם טעות וגם חוצפה.
החוצפה האירופית כפולה ומכופלת בגלל ההיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי עם אירופה כולה. אילו הייתה אירופה ידידותית, היה עליה לכבד את זכיותיה וריבונותה כפל כפליים לאור היסטוריה זו.
ברור שגם לאירופה אינטרסים במזרח התיכון כולו והדבר מובן ומקובל. אירופה רשאית לפעול על-פי האינטרסים שלה, ובכל מקרה שקיים ניגוד אינטרסים בינה לבין ישראל, היא אינה נדרשת להעדיף את האינטרס הישראלי. בין ידידים בזירה הבינלאומית, יכול להתקיים מצב נדיר של זהות אינטרסים, או מצב שכיח של שיתוף אינטרסים חלקי. הדברים צריכים להיות על השולחן, והידידות אינה נמדדת אז בשונות אלא בהתחשבות ההדדית. והתחשבות הדדית, מלבד כנות קשורה בעיקר בהמנעות ממעשי איבה הדדיים, בין אם מעורב בהם שימוש בכוח אלים ובין אם בכוח פוליטי, כלכלי, או אחר. כאשר קיים ניגוד אינטרסים מלא וכל צד מנסה לאלץ את האחר להתכופף ולהכנע לצרכיו תוך התעלמות מצרכי האחר -זה אינו מצב של ידידות.
ברור שישראל והקהילה האירופית אפריורי אינם מיצגים כוחות שווים, אעל-פי שבנושאים רבים מצבה היחסי של ישראל טוב מזה של הקהילה. אבל מול ההיסטוריה המשותפת זה אינו יכול להיות המדד הראשי בעיצוב היחסים ההדדיים, ואם הוא הופך לכזה - בין אם מודים בכך ובין אם מתעלמים מכך - היחסים אינם ידידותיים. מצבה של ישראל באזור כמדינה שנתונה לאיום מתמיד מצד שכנותיה, שאין מוכנות להכיר בה כשוות-זכויות ואינן מוכנות להשלים עימה אלא אם תיטול על עצמה סיכונים בלתי סבירים, גם יחס מאוזן של אירופה כלפי ישראל, יכול היה להחשב כבעייתי; וכאשר הוא אינו מאוזן לרעת ישראל, הוא במובהק אינו ידידותי. כאשר אירופה אינה מסתפקת בהבעת דעה, ומנסה לעצב מהלכים באמצעות הפעלת כוח (כל כוח), כבר אינו בלתי-ידידותי, הוא הופך להיות עוין, ושום דיבורי סרק חלקלקים אינם משנים עובדה זו.
אירופה אינה מוסמכת ואינה מוזמנת לעסוק בשאלה כיצד תבנה ישראל את עצמה כמדינה דמוקרטית, אם אין היא מסתפקת בהבעת דעות אלא מנסה להכתיב לישראל כיצד תראה הדמוקרטיה שלה. הכלל כאן זהה לכלל אותו מבקשת אירופה לעצמה כשאינה מסכימה שאחרים יכתיבו לה את עקרונותיה ודרכי התנהלותה. בנושא זה צריכה הקהילה האירופית להתעלם מדעותיהם של ניאו-ליברלים צעקנים בישראל שעשויים להטעות קורמים שונים באירופה ובמקומות אחרים בעולם, באשר לכיוון בו הולכת ישראל בעיצוב המשטר ואורח החיים הבסיסי שלה.
הכיוון הותווה כבר במגילת העצמאות שקבעה שלמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, בסדר דברים זה; והסדר אינו מקרי. אירופה אינה מסוגלת ואינה מוסמכת להורות לישראל כיצד לצור את האיזון בין השנים: א. מפני שהיא אינה סמכות יהודית; ב. מפני שגם באירופה וגם בעולם בכלל קיימים מודלים דמוקרטיים רבים שלאף אחד מהם אין בכורה מובהקת על האחרים. בפועל ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ובעלת משטר דמוקרטי. יש הגורסים שלשילוב זה מגבלות לוגיות מסוימות ויש אחרים הסבורים אחרת. בכל מקרה, להערכתי, אם תעמוד השאלה למבחן, תעשה ישראל מאמץ עליון למזער פערים, אבל לא תשנה את סדר הקדימויות - בין היתר משום שהיותה מדינה יהודית, הוא ההבדל היחיד בינה לבין כל דמוקרטיה אחרת, ועל-כן תצטרך לשמור על כך מכל משמר - זו זכות קיומה.
השגריר המיועד משתמש בסיסמאות סרק לא מעטות בדבריו: התנחלויות היא אחת מהן, סוגיית הביטחון האזורי, פתרון קבע לקונפליקט בין ישראל לפלשתינים וכו' הן סיסמאות אחרות.
את נושא ההתנחלויות קושר השגריר לשאלת חוקיותן המשפטית על-פי החוק הבינלאומי, אבל עושה לעצמו הנחה בלתי-סבירה בכך שהוא מאמץ אפריורי פרשנות לחוק שנוחה למדיניות האירופית אבל אינה נכונה מבחינה משפטית טהורה. במקרה הטוב מבחינת אירופה זו סוגיה פתוחה ובמקרה הפחות טוב, ישראל צודקת בעמדותיה, ואירופה שוגה, משום שעצם הגדרת מעמדם של השטחים שעליהם ממוקמות ההתנחלויות שנויה במחלוקת ומבחינה היסטורית, התוקפנות הערבית היא שיצרה מציאות זו.
מאחר שהובן והוסכם שכל הסדר בין ישראל לערבים (ולא רק לפלשתינים) חייב להתבסס על סידורי ביטחון שיאפשרו לישראל הגנה עצמית מול עולם שהוכיח עצמו כעוין, וישראל כבר אמרה לא אחת שקוי הפסקת האש של 1967 לדידה אינם גבולות ביטחון, הרי העמדה שהשגריר מנסה להיות לה מליץ יושר אינה הוגנת חד-צדדית שלא לומר שקרית. כיום צה"ל הוא הריבון בשטחי המחלוקת, ואין לקהילה מה לחפש כאן ללא תאום והסכמה של הצבא. לדעתי טועה ישראל, על-רקע המדיניות העויינת של הקהילה, שהיא מאפשרת לה מידה רבה של חופש תנועה ופעולה בשטחים שהם בריבונותה, כאשר מדיניות זו מנוגדת לעמדות הרשמיות של הממשלה הנבחרת בישראל.
סוגיית הביטחון האזורי אינה תלויה בישראל אלא במדינות הערביות ובאירן. הקישור שעושה בנושא זה אירופה לישראל, היא שוב דוגמה למצב בלתי-ידידותי. כל התוקפנויות באזור התחילו בגלל מעורבות אירופית, תחילה כאימפריאליזם וסמי-קולוניאליזם וא"כ בהפרות חוזרות ונשנות של החלטות חבר הלאומים, במיוחד ע"י בריטניה, ומאוחר יותר ע"י תוקפנות ערבית כלפי הישות היהודית שהייתה על-פי החוק הבינלאומי שעליו נסמך השגריר ישות חוקית בעליל לכל דבר ועניין.
אסור לישראל להתעלם מעובדות אלה, ולא ייתכן שאירופה תתעלם מהן, וגם תחשב ידידותית רק בזכות המסחר ההדדי. אירן, כמדינה המאיימת על קיומה של ישראל וחותרת להשגת נשק גרעיני, היא גורם בלתי מייצב שני, שאינו קשור לישראל, להתישבות באיו"ש או לכל נושא ישראלי-ערבי אחר. גם כאן קיים קושי רציני בהגדרת המדיניות האירופית כידידותית לישראל, כמעט מכל בחינה אופרטיבית. אוביקטיבית, ההשתתפות בסנקציות נגד אירן אינה פעולה פרו-ישראלית אלא פעולה אנטי-ישראלית, משום שכבר עתה ברור שהיא אינה עומדת להשיג את יעדיה ונועדה לחסוך מאירופה (וארה"ב) את הצורך לפעול צבאית נגד הגרעין הצבאי האירני. אם יהפוך גרעין זה לאיום אזורי שיגיע עד אירופה, תוכל אירופה להאשים בכך רק את עצמה.
פתרון קבע לקונפליקט הישראלי - ערבי, אינו תלוי בישראל. לא ישראל היא הגורם התוקפן והלא פשרן בסיכסוך זה. התוקפנות הערבית נמשכת כבר למעלה מ-100 שנים וכל כולה מכוונת לביטול זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, אותה זכות שהפלשתינים דורשים לעצמם כשבר טקטי חדש של העם הערבי במאבקו נגד התנועה הלאומית היהודית. אין פתרון קבע משום שהערבים תחילה לא רצו בכך ומפני שכיום הם מציגים תנאים בלתי-אפשריים מבחינת ישראל, שמשמעותם הלאומית והביטחונית היא חיסול מרצון - זה לא יקרה, עם התישבות או בלי התישבות או עם התישבות חלקית.
אירופה עוסקת בזוטות בצורה הכי שלומיאלית שאפשר. ובמקום ללחוץ על הערבים לבצע מהלך "היסטורי" של סיום הסכסוך ופשרות סבירות, תומכת בהם אירופה בסוגיות המשניות, ועוד משתטה להטיל הגבלות וסנקציות על ישראל בהקשר מטופש זה, ומסיטה בכך את כיוון הדיון מפשרה היסטורית שבה הערבים הם סרבנים סדרתיים לעבר דיונים עקרים. דיונים עקרים אינם יכולים להמשך לנצח. במוקדם או במאוחר יתרחש בשטח משהו שיטרוף את הקלפים ויוביל לאובדן שליטה על המצב והתהליכים המרכזיים. אי-הבנה אלמנטרית זו אינה תורמת דבר וחצי דבר לאמון בין ישראל אירופה, לידידות ההדדית או לביטחון האזורי. המשך הליכה בנתיב המוטעה הזה, עלול להוביל בתנאים מסוימים לצעדי נגד של ישראל מול אירופה בראש וראשונה באיו"ש, ומכאן לשיבוש חמור הרבה יותר ביחסים, גם אם לא זו כוונתם העיקרית של האירופים.
לסיכום: אירופה צריכה להשתחרר מהנחת-היסוד המוטעית שלה שהכלים הכלכליים יקבעו בסופו של דבר את המהלכים העקריים של ישראל בשאלות-יסוד לאומיות וביטחוניות. אירופה צריכה להבין שעמדותיה כיום אינן מאוזנות ועל כן אינן ידידותיות לישראל - כך רואה זאת רוב הציבור הישראלי. ואירופה חייבת להפנים שאם תתעלם מהחשבון ההיסטורי שבינה לבין העם היהודי, היא לעולם לא תוכל להחשב ידידותית לו. מאחר שישראל הופכת במהירות למרכז הכובד של העם היהודי הן מבחינה מספרית והן מבחינה לאומית ו/או דתית, כדאי לאירופה לקחת זאת בחשבון.
