תשע וחצי בערב בלשכה הירושלמית של פרקליט המדינה היוצא,
משה לדור. מסביב לשולחנו הארוך יושבת סוללת תובעים, תשושים מעוד יום עבודה עמוס, מתים לחזור הביתה. כולם שוברים את הראש כבר שעתיים בניסיון לפצח איזה תיק. לדור, כהרגלו, נותן לצדדים להשמיע טענותיהם, להתגושש במשך דקות ארוכות, בבחינת 'ישחקו הנערים לפנינו'. לא ניכר עליו שזהו הדיון השישי שהוא מנהל באותו היום.
נדמה לפעמים שהוא מתנתק לכמה רגעים מהישיבה, אך בסוף, אחרון תמיד, הוא פוצח במונולוג ארוך שמסכם את עמדות הנוכחים, ולאחריו מוסיף כמה טיעוני מחץ שגורמים ליושבים, בדרך-כלל, להנהן בהסכמה. באיזמל מנתחים קר, כמו מנתח, הוא מפרק לגורמים את הטיעונים לכאן ולכאן, מסנן את רעשי הרקע, ולבסוף חותך את התיק בדרכו האנליטית. לרוב הוא פוגע בול.
לדור שייך לזן המשפטנים של פעם. פרקליט נטו. יסודי מאוד, פדנט בנשמה, לא בנוי לאלתורים. התנהלותו שקטה, קרת רוח, נבונה. מהלכיו שקולים, צעדיו מחושבים. כל נייר שיוצא בשמו או בשם לשכתו, גם השולי ביותר, נשלח רק אחרי בדיקה ועוד ליטוש ועוד הברקה, אחרי אינספור הגהות. אין סמול טוק, אין רכילות, אין צ'אפחות. חף מגינונים, משררה וממשחקי כוח, ולא ניתן לזהות בו שמץ מהראוותנות והיוהרה שמאפיינת חלק מקהילת עורכי-הדין.
משה לדור ייזכר כמי שעמד בחזית מערכת התביעה בישראל בשעות בהן הותקפה מכל עבר. במהלך כהונתו, עמדו נבחרי ציבור על דוכן הנאשמים בזה אחר זה: מנשיא המדינה
משה קצב, עבוֹר בראשי ערים וכמובן - שתי הפרשיות הגדולות שמוסיפות להדהד במרחב הציבורי - אולמרט וליברמן. לאחר זיכויים של האחרונים, התקשורת לא היססה להכתיר את התנהלות הפרקליטות כפיאסקו, וכהרגלה, דרשה לקצץ ראשים. לוחמנותו חסרת הפשרות של לדור קוממה עליו לא מעט מתנגדים. ציירו אותו כמפיל ממשלות, כאובססיבי, כמי שרואה צל הרים כהרים. מערכת ההכפשות התנהלה על-רקע אישי, פרסונלי, במטרה להרעיד את הקרקע שתחת רגלי הפרקליטות והעומד בראשה.
לדור לא נבהל, והוסיף להכריז שאינו נרתע במאבק מול השחיתות הציבורית ולא חושש מהגשת כתבי אישום נגד אישי הציבור הבכירים ביותר.
מאז ומעולם הועמדו אנשי ציבור לדין. המערכת הציבורית רצופה בדמויות שעלו לגדולה, סרחו ונענשו. אולם לדור היה פרקליט המדינה הראשון שהציב רף גבוה יותר לפרקליטות, והעז, בצעד נחוש, לערער את השילוש הקדוש של כסף-תקשורת-פוליטיקה. יותר מכל, הוא סלד מהציניות שפיתחו אנשי ציבור כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר הציבורי הקיים, ולכן הקדיש לילות כימים על-מנת לצקת תוכן למושג העמום "הפרת האמונים", תוך שהוא מנסה להקנות לו - בהצלחה חלקית - גוון אמיתי של שחיתות, הן בתפיסת בית המשפט והן בתפיסת הציבור. הוא לא רדף אחרי אנשים, אלא אחרי התנהגויות של אנשים.
כשהציבו בפני לדור מצלמות טלוויזיה, ניכר היה עליו שהחשיפה לא טבעית לו. התקשורת, שמחפשת משפטים קצרים ואמירות צבעוניות באורך של עד 40 שניות - הייתה מבחינתו מיטת סדום. לדור היה נבוך, לעיתים מתבלבל. הוא לא הצליח לתמצת את המציאות הסבוכה לתוך האייטם הקצר שגזרה עליו הטלוויזיה. איננו השולף המהיר במערב: השפה שלו עשירה בטיעונים מורכבים, נפתלים, דורשי סבלנות. חשיבתו הראציונלית הרגילה אותו לדבר בלשון המשפט - דוקטרינות, קונספטים, כללים, אמירות של שופטים בפסקי דין; זה טוב לדיון נורמטיבי עשיר ומתוחכם, לא לעולם של רייטינג.
ככלות הכל, קשה לפקפק באיכות הירושה שהותיר אחריו לדור. הוא ייזכר כפרקליט מדינה אקטיביסט, אפקטיבי, נושך, שהעשיר את המערכת בידע רב וביצירתיות. הפרקליטות כיום מהווה את תמרור האזהרה הבולט ביותר בפני השחיתות השלטונית. פעילותה בשנים האחרונות הובילה לשינוי תודעתי עצום ביחס הציבורי כלפי משמעותם של ערכי טוהר המידות וניקיון הכפיים. גם בתחום האכיפה הכלכלית, הנסתר בדרך-כלל מעיני הציבור, מחוללת הפרקליטות שינויים של ממש ומצליחה להניב הישגים נאים שאיש בעבר לא חלם עליהם. למשה לדור, כאמור, חלק ממשי בכך.
