החברה היהודית וגם זו הישראלית, היו מאז ומעולם חברות מתמודדות. האתגרים שעמדו ושעומדים בפנינו מעולם לא היו פשוטים כלל ועיקר. אך בסך-הכל, כך או אחרת, רובנו מסכימים שהמצב הכלכלי סביר, וכן גם המצב הביטחוני - כי למדנו לחיות אתו. מצבנו גם השתפר לאין ערוך בהשוואה לעשורים הקודמים.
לפעמים נדמה שכל כך הסתגלנו, עד שהמילה "חזון" הפכה למילה גסה בציבוריות הישראלית, או לפחות בתקשורת. את "חזון" ארץ ישראל השלמה מכנים כיום "משיחיות", לרוב בתוספת של כמה מונחי גנאי. גם הימין מצדו אינו טומן ידו בצלחת, ומצמיד כינויים עסיסיים משלו ל"חזון השלום". פעם חשבתי, שהבעיה איננה נעוצה בעצם העמדת החזון, כי אם בתוכן הספציפי שלו. היום אני חושב, שהבעיה נעוצה (גם) בעצם העמדה של "חזון". ומדוע בעצם?
פרשת השבוע שלנו, פרשת "שמות", נפתחת בשעבוד של עם ישראל בידי פרעה. משה, שגדל בבית פרעה, ולימים מקבל מאלוקים את השליחות להוציא את העם ממצרים, מגיע אל העם המעונה והסובל. בניו של העם הזה מושלכים ליאור, נשותיו יולדות בסתר והוא מועסק מבוקר ועד ליל בעבודת פרך המשברת את גופו ורוחו. שגרת יומו מורכבת מתאונות עבודה קטלניות והצלפות שוט והכל כעניין שבשגרה.
משה בא אל העם ומציב בפניו חזון אלוקי שתכליתו יציאה מעבדות לחירות. זה נשמע טוב, זה מתאים בוודאי לנקודת הסבל שבה שרוי העם. אך סופו של הנאום המושמע באוזני העם כולל גם הבטחה לחזרה אל ארץ נושבת, והבטחה זו היא כבר מעל לכוחותיהם.
בפרשה הבאה הכתוב מספר על תגובתם האטומה של בני ישראל: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". מדוע, שואלים הפרשנים, מדוע לא קפצו השומעים וחיבקו את משה? הרי לא רק שהוא מציע להם מפלט מצרותיהם העכשוויות, הוא אף מציע להם חזון ארוך טווח?
מהו "קוצר רוח" ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק מציע את הפירוש הפסיכולוגי הבא: "כי דרך קשי יום אשר ירצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם, ולא לשמוע בהבטחות עתידות ובהצלחות נפלאות". נדמה לי כי הדבר מובן מאליו. כשאדם נתון בבעיה מעיקה בהווה, הוא קודם כל זקוק למענה מיידי, הוא לא פנוי להקשיב בכלל לעתיד הוורוד הממתין לו.
ר' חיים בן עטר, "אור החיים" הקדוש, מציע פירוש אחר: "אולי", הוא אומר, "כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו". בעברית פשוטה, הם לא היו אנשים רוחניים בשל מצבם הקשה. ור' חיים ממשיך: "ולזה ייקרא 'קוצר רוח' כי התורה מרחבת ליבו של אדם". פירוש דבריו הוא שהעבודה הקשה לכשעצמה איננה הגורם המפריע לחזון. ישנו "משתנה מתווך" שהוא רוחב הדעת.
האדם הקונקרטי איננו פנוי לעסוק בכל מה שנמצא במרחבי הזמן. הוא אינו רואה בכך חשיבות, הוא גם איננו רואה את השפעת השאיפה לעתיד כגורם המניע את ההווה. השאיפה לעתיד הרחוק נראית בעיניו אפילו מסוכנת, כיוון שהיא עלולה לשבש את שיקול הדעת ביחס להווה; אלו "פנטזיות מסוכנות".
ואכן, יש סיכון בהעמדת חזון. אם "אנשי החזון" לא מבינים שיש לכבד את ההווה ואילוציו, הם אכן אנשים מסוכנים. אולם ישנה סכנה גדולה לא פחות, והיא מצד "אנשי הווה" נעדרי כל חזון לעתיד. הסכנה במצב שכזה נובעת קודם כל מכך שאין כיוון למאמצים. מנהיגי הווה נעדרי חזון עלולים להוביל למבוי סתום, לפתרון מיידי שאחריו אין כלום. מעבר לכך הם עשויים לרדד את הרוח ולהחליש את המוטיבציה. "באין חזון ייפרע עם" אומר הנביא.
גם משה ידע, כי יש זמן שבו כדאי להצניע את החזון לזמן מה, ולהתמקד בדברים ומעשים בהוצאת העם ממצרים. אבל בנאום הפתיחה שלו אל העם, הוא בכל זאת מסמן את המטרה ארוכת הטווח, והמטרה כל כך ארוכה עד שאפילו הוא לא יזכה לה. ואמנם, אילולא שמרו אבות אבותינו בקנאות את חזון השיבה לארץ ישראל בכל הדורות, האם עוד היינו עם אחד היום? האם היינו שבים לכאן לבנות את "ארצנו ארץ מולדת"? התשובה היא ללא ספק שלילית.
"חזון ומעש", כמו שהיו אומרים הזקנים פעם, זהו השילוב הנכון והבריא, ורק כך נתקדם במעלה האתגרים שעוד נכונו לנו.
