המו"מ שבין אירן והמעצמות העלה לדיון את מארג היחסים המורכב שבין ישראל לארה"ב. אחד ההיבטים החשובים במערכת יחסים זו, המנציח בין היתר את יחסי הכוחות בין המדינות, הוא הסיוע הצבאי שישראל מקבלת מארה"ב משנת 1974.
ישראל קיבלה בשנת 2013 כ-3 מיליארד דולר (כל הנתונים לקוחים מהCRS Reports). הסיוע הכלכלי האמריקני החל כבר ב-1949 אז, היה זניח יחסית. סיוע צבאי משמעותי החל לאחר מלחמת ששת הימים, התעצם לאחר מלחמת יום כיפור והחתימה על הסכמי קמפ דייויד והגיע לשיא של יותר מארבע מיליארד דולר בשנת 1985. בשנת 1987 התייצב הסיוע על כ-3 מיליארד דולר בשנה, כאשר הסיוע צבאי עמד על 1.8 מיליארד דולר והסיוע כלכלי-אזרחי עמד על 1.2 מיליארד דולר. כמו-כן קיימים פרויקטים משותפים נוספים כפרויקט כיפת הברזל ופרויקט החץ שאינם נכללים בחישוב הסיוע הישיר מארה"ב.
משנת 1984, המטרה של הסיוע כלכלי הייתה בעיקר לאפשר לישראל לשלם את חובה לארה"ב מהשנים בהן הסיוע צבאי לא היה מענק אלא הלוואה. הדבר נעשה על-ידי "תיקון קרנסטון" שהתחדש כל שנה (הסנטור קרנסטון עמד על כך שסכום הסיוע הכלכלי לא יפחת מסכום התשלום השנתי שישראל חייבת בגין ההלוואות שקיבלה). בשנת 1998, ישראל עמדה לקבל 1.2 מיליארר דולר סיוע כלכלי בזמן שהחוב שלה לארה"ב עמד על 328 מיליון דולר בלבד. משום כך, הוחלט על-ידי ראש הממשלה דאז, נתניהו, להקטין את הסיוע הכלכלי במשך עשר שנים הבאות כאשר בכל שנה הסיוע היה צפוי לקטון ב-120 מיליון דולר.
בד-בבד עם הקטנת הסיוע הכלכלי האזרחי עלה הסיוע צבאי ב-60 מיליון דולר. תהליך זה הסתיים בשנת 2007 עת עמד הסיוע הצבאי על 2.4 מיליארד דולר ללא סיוע כלכלי-אזרחי. ב-2007 נחתם הסכם סיוע מחודש לעשר שנים בסך שלושים מיליארד דולר (ממוצע של 3 מיליארד דולר לשנה). בשני העשורים האחרונים, בממוצע, ישראל הייתה מחויבת להשקיע כ-75% מכספי הסיוע בחברות אמריקניות בארה"ב ואת יתרת הסכום ניתן היה להמיר לשקלים ולהשקיע בחברות ישראליות, מה שיצר את המונח "דולר סיוע".
האם הסיוע במתכונתו הנוכחית נכון למדינת ישראל או שהוא משמר קשר ארכאי ביחסי שתי המדינות? ממלחמת יום הכיפורים ועד סוף שנות השמונים שימשו כספי הסיוע כקרש הצלה למדינת ישראל שהתקשתה לעמוד לבדה באתגרים הכלכליים והצבאיים. בשנות השמונים חווה המשק הישראלי משבר כלכלי קשה ואז הגיע הסיוע לשיאו. אולם מאז, ישראל הוגדרה כמדינה מפותחת על כל המשתמע מכך והמשק הישראלי אף מגלה יציבות כלכלית יותר ממדינות מפותחות אחרות.
המשך הסיוע במתכונתו הנוכחית אינו אופטימלי שכן הוא כרוך ביצירת עיוותים וחוסר יעילות. בשל העובדה שישראל חייבת להשקיע את חלק הארי מהסיוע בארה"ב היא תומכת בצורה עקיפה בתעשיה האמריקנית על חשבון התפתחות תעשיה צבאית רלוונטית שהיא עתירת עבודה בישראל. יש שיגידו שמדובר בתמיכה ישירה של ממשלת ארה"ב בתעשיה המקומית (שם) שישראל היא הצינור לכך, כאשר בדרך מדוכאת ההתפתחות הטבעית של התעשיה המקומית הישראלית. שנית, מכיוון שלא קיימת תחרות אמיתית לגבי הסיוע שנקנה מהחברות האמריקניות, המחירים בהם קונה ישראל יקרים יחסית. בנוסף הסיוע יוצר לישראל תדמית של מדינה תלותית, תדמית הפוגעת בחוסן הלאומי כלפי פנים ובמערכת הדיפלומטית בעולם.
מנגד, מדובר במענק כספי הניתן לנו ע"י בת בריתנו. הפסקת הסיוע תהיה מכה כלכלית לישראל גם אם היא תיעשה באופן הדרגתי. השאלה היא האם ישראל יכולה ליזום מהלך שישנה את מבנה סיוע החוץ האמריקני באופן שייטיב עם שתי המדינות וישמור על האינטרסים שלהן? התשובה היא כן.
ישראל יכולה להציע לשנות את מבנה הסיוע הקיים. על הממשלה להציע לארה"ב להוריד באופן הדרגתי את הסיוע הצבאי ב-300 מיליון ש"ח לשנה במשך עשר השנים הבאות ולהשקיע סכום הולך וגדל זה בכל שנה, בפרויקטים משותפים בתחומים ביטחוניים ואזרחיים, תוך הידוק שיתוף הפעולה המחקרי והתעשייתי החיוניים לשתי המדינות (תעשיות ביטחוניות, אנרגיה אלטרנטיבית, טכנולוגיית מים, עסקים קטנים וכו'). פעילות זו תתבצע בין היתר תוך הרחבת הקרנות הדו-לאומיות והקמת קרנות ייעודיות חדשות, מטרת פרויקטים אלה להגדיל ולהרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי הכלכלי.
יוזמות דומות לשיתוף הפעולה היו בעבר, כדוגמת שדרוג נמל חיפה ביוזמת הקונגרס האמריקני שראה לנגד עיניו, בין היתר את טובת הצי השישי. גם קרנות דו-לאומיות קיימות כבר היום כדוגמת קרן בירד (BIRD Foundation) שהיא קרן דו-לאומית למחקר ופיתוח תעשייתי וקרן בארד (Bard Foundation) העוסקת במחקר ופיתוח בחקלאות. מן הראוי לנתב חלק הולך וגדל מהסיוע הצבאי לטובת פרויקטים מסוג זה.
החלטות לגבי שינויי במבנה הסיוע נעשו כבר בעבר וזה הזמן לעשותם שוב. השינוי יקטין את הסכנה לביטול הסיוע, באופן מלא או חלקי, במיוחד לנוכח המשבר הכלכלי בארה"ב המקשה על הקונגרס האמריקני להצדיק סיוע זה. יתרה מכך, יש בו כדי ליצור מערכת בונה ומפתחת לשתי מדינות שיתרונותיה בטווח הארוך יעלו על חסרונותיה הזמניים.
כך, נהפוך מתלותיים לשותפים, גם אם לא בהכרח שותפים שווים.