א. מדינה בנבצרות באוגוסט בישרו לנו, תושבי השרון, שחצי ממחלף דרור ייפתח לתנועה. וזה מזכיר לי תמיד את יגאל מוסינזון האדיר, שכילד, למדתי מחסמב"ה הבלתי-נשכח שלו כמה פתגמים נהדרים, כביכול ערביים - כמו "אל תגיד פוּל לפני שהֽכנסת אותו לשקים".
מחלף דרור אמור לקשר בין כביש 4 לבין כביש 553, המוליך מדרום נתניה במערב אל כפר יעב"ץ במזרח. הוא נמצא מדרום-מזרח אבן-יהודה, ואמור לחלוץ פקק אדיר, שמעכב את התנועה במרכז הארץ - פרט להיותו מטרד לתושבי השרון.
מהר מאוד כיסו עובדים חרוצים בחברת נתיבי ישראל (לשעבר - מע"ץ) את השלטים, שמיהרה החברה לטעת על כל גבעה רמה. ואז הודיעו, שהמחלף - כולו - ייפתח באחד-עשר בדצמבר. אפילו דיגלו (עוד מלה נוראה, שהמציאו הבוּרים המקומיים - יעני, נטעו דגלים) את הצומת, והקימו אוהל ענק לקבל את האורחים רמי-המעלה. אלא שכזכור, מאז עשרה בדצמבר אנחנו מלקקים את מוראות הסוּפה. ושוב תלו עובדים חרוצים בנתיבי ישראל שלטים, והודיעו, כי מחלף דרור ייפתח סוף-סוף בשישה-עשר בדצמבר.
וכמובן, את תעלת בלאומילך פתחו, אבל לא את מחלף דרור. שבתי לשרון מוועידה בצפון הרטוב והמדהים ביופיו, וחזרתי אל מציאות נורמלית של פקקים בדרכים אל נכדיי. לא נורא. אני כבר רגיל ... אפילו צחקתי לראות
עיתון מקומי מהשבוע שעבר, שהודיע על פתיחת המחלף. גם זה נהוג אצל הילידים.
ואז סוּפר לי, שלא פחות ולא יותר, אלא אחד מכבישי המחלף (אני מקווה, שרק אחד) קרס - עוד לפני שהצליחו למלא את האוהל בתקרובת ובמוזמנים שיתנפלו עליה.
אנחנו מדינת היי-טק, אבל בנבצרות מדהימה. איני אומר, שאי-אפשר לבנות כביש ראוי. ראו את כביש 6. כנראה, משהו רע קורה כשמטילים משימה על עובדים בחברה ממשלתית, או בשירות הציבורי.
וזה נכון גם לגבי הסופה הנוראה. למה להלין על אימי הסופה, כשבכל חורף מתברר, ששכחו אצלנו לנקות את קולטי הגשמים בכבישים וברחובות.
ב. הסלמה בסוף שנות השישים, כשהייתי סטודנט במחזור הראשון של המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, הציע פרופ' יהושפט הרכבי לתרגם את המונח "אסקלציה" ל"הסלמה", והמלה תפסה תנופה כאש בשדה קוצים. כל זב וצרוע השתמש בה, לצורך ושלא לצורך - כמו כל מלה, שנחשבת לחשובה, וכדאי שתדחפנה מדי פעם לדבריך.
נראה לי, שהסלמה פועלת לשני הכיוונים. למשל, כפי שדיווח אריאל י' לוין באתר החדשות
מחלקה ראשונה: "... הציגה הפרקליטות את הסדר הטיעון עם מוחמד מפארג'ה, הנאשם בפיגוע באוטובוס במהלך מבצע 'עמוד ענן'. בטיעוני ההגנה נאמר, כי פארג'ה לא התכוון לבצע פיגוע קטלני או לסייע לאויב, אלא כוונתו הייתה להביא לסיום המבצע. נציגת המדינה לא אמרה בדיון האם היא מקבלת או לא מקבלת את ההסבר הזה; העובדה היא, שהעסקה נעשתה ושהאישום הוקל ..."
הטיעון של ההגנה אבסורדי לחלוטין, אך כמובן התקבל על-ידי התביעה, שאינה מייצגת את אזרחי ישראל, אלא את הזיותיה בלבד. בשורה התחתונה, קובע לוין - "מישהו בירושלים איבד לגמרי את הכיוון... וחותם על עסקות טיעון עם מחבלים, שמעלים כל מיני תירוצים מגוחכים..."
וזה מזכיר לי, שפעם שמעתי בירושלים הרצאה של מומחה דגול בעיני עצמו למשפט מהפרקליטות, שהסביר סוגיה מסוימת בלוחמה בטרור. לאחר הרצאתו ניגשתי אליו, ואמרתי, "אדוני, שכנעת אותי, שאם אתה מגן עלינו, מדינת ישראל מופקרת לחלוטין בחזית המשפטית", והוא לא הסמיק כלל.
ג. על לא-עוול בכפו בלי משהו על הסופה, כנראה אי-אפשר. אז אומר, שהסופה שכנעה אותי שוב, שאנחנו מבזבזים כספים אדירים על החזקת שירות ציבורי - ממשלה, חברות ממשלתיות, עיריות וכיוצא באלו - שאין בו כל צורך. שהרי בשעת משבר - הכל יקרוס, ויתברר, שקצרה ידם של אוכלי לחם החסד; וגם רצונם לעשות משהו עבור משלמי משכורותיהם לאו-דווקא גבוהה.
לכן, אני בעד ממשלה קטנה ככל האפשר וגם בעד הפחתה תואמת במיסוי. תנו לאזרחים לפתור בעצמם את הבעיות, וניווכח, שאין כל כך הרבה בעיות.
הבעיה היחידה הבלתי-פתירה תהיה האבטלה העמוקה, שאליה תצנח מדמנת ישראל, שבה יותר משמונים אחוזים מהציבור נסמך על התקציב הממשלתי. כלומר, מרוֹקן על לא-עוול בכפו את כיסינו.
ד. חידוש מהפכני כמה ימים לפני יום הזיכרון ה-72 להתקפה על פרל הרבור בשבעה בדצמבר 1941, שהכניסה את ארצות-הברית למלחמת העולם השנייה, גילו חוקרים מאוניברסיטת הוואי במאנוֹאה את הנשק הסודי של אדמירל איסוֹרוֹקוּ ימאמוֹטוֹ, מפקד
חיל הים היפני ואדריכל התקיפה - צוללת-ענק, שהייתה אמורה להיות גם נושאת-מטוסים.
הצוללת I-400 התגלתה בעומק של כשמונה מאות מטר ליד האי אוֹאהוּ בהוואי. אדמירל ימאמוטו תכנן לבנות שייטת של שמונה-עשרה צוללות-ענק, שיוכלו לתקוף את תעלת פנמה ואת ניו-יורק, כדי לפגוע במוראל האמריקנים, ולהאט את התקדמותם באוקיינוס השקט.
יפן הצליחה לבנות רק שלוש צוללות כאלו, שאורכן כמאה ושלושים מטר, ויכלו לשייט למרחק של 37,500 מילין - הישג טכנולוגי, שלא היה כדוגמתו עד להופעת הצוללות הגרעיניות עשרים שנה אחר כך, בשנות השישים. לו הצליחה תוכניתו - זו הייתה מהפכה אדירה בטקטיקה הימית.
לצוללת 1-400 ולאחותה, I-401, היו מוסכי מטוסים באורך חמישים מטר, שנועדו לשנע מפציצים M6A1 מדגם סייראן, שיכלו לשאת פצצה במשקל כ-900 ק"ג. בכל צוללת נועדו להיות שלושה מפציצים כאלה, שאוחסנו מקופלי-כנפיהם. המפציצים נועדו להיות משוגרים במעוט (קטאפולט) מעל סיפון הצוללת, ולנחות על המים באמצעות מצופים. עגורן של הצוללת היה אמור לאסוף את המפציץ חזרה לתוכה.
צוללות-הענק לא שימשו לייעודן במלחמת העולם, אלא שינעו דלק לבסיסים יפניים.
הצוותים האמריקניים הופתעו כשנתקלו עם כניעת יפן בצוללות-הענק. I-400 הובאה עם ארבע צוללות יפניות לנמל פרל הרבור, ושם למדו אותה מומחי חיל הים האמריקני. אלא שגם חיל הים הסובייטי התעניין בצוללת-הענק. לפיכך, הטביע אותה חיל הים האמריקני בשנת 1946 מול חופי אואהו, והכחיש כל ידיעה על מקומה.
משך שנים חיפשו חוקרים את I-400, כיוון שהייתה מיוחדת במינה. באוגוסט הצליחו החוקרים לאתרה באמצעות צוללת-מחקר, ואימתו את הממצא עם חיל הים האמריקני ועם ממשלת יפן.
