כאילו לא היה די ב"הסברים" שנשמעו בפסטיבל "ארבעים למלחמת יום כיפור" לכאוס ששלט במלחמה, פרסמו תא"ל קרן ועמו אלף קצינים בכירים במיל' עצומה הקוראת לראש הממשלה "לתקן העוול שנעשה (על-ידי ועדת אגרנט) לרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) ז"ל".
את זכותם לערער נימקו משום: "היותנו לוחמים, משקלנו המקצועי והמוסרי המצטבר, ולאחר 40 שנה של חיבוטי נפש, גאווה, ובחינה דקדקנית". בהמשך המנשר הם מנמקים את דרישתם לבטל את החלטת הוועדה בזו הלשון:
"אנו
קובעים שוועדת אגרנט
החמירה ביחס למפקדנו במלחמה - הרמטכ"ל דוד אלעזר, שמנהיגותו, החלטותיו, רוחו האיתנה והמקרינה באוקיינוס הספק והמבוכה, כאשר עמדנו כפסע מכישלון, ובתנאים שאין קשים מהם, הוביל תוך ימים לניצחון יוצא דופן בהיסטוריה הצבאית אשר השלכותיו לעוצמת צה"ל והמדינה משפיעות עד היום 40 שנה למלחמה" .
לפיכך ממליצים חותמי המנשר "לתקן עוול מהותי, מוסרי והיסטורי, ולא לקבל את המלצותיה של ועדת אגרנט ביחס למצביא מלחמת יום הכיפורים רא"ל דוד אלעזר ז"ל".
בצדק ישאלו הקוראים מה הטעם לעיסוק במלחמה שהתנהלה לפני 40 שנה. לא כל שכן כשלעומת סוגיה "עתיקת יומין" שכזו, מונחות לפתחם בעיות שעה מעיקות כמו: העצמת האיום נגדנו, השתוללות הפשע ברחובות, ביורוקרטיה מתעצמת ונטל כלכלי כבד מנשוא. אלא שמאז ראינו שוב ושוב את השתרשותם של תחלואי המלחמה המצטיינים בניהוג לוקה, בתכנון ובשילוב חובבניים של גורמי הפעולה, שבאו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, באסון השריפה בכרמל, ולאחרונה בסופת השלג האחרונה. בכולם, כחוט שני, נעלם התכנון ובעיקר התרגול המקדים שנועד לבחון אותו ולהשרישו אצל כל הגורמים שאמורים לפעול.
נוכח הפיכתם של הליקויים שאיפיינו את מלחמת יום-כיפור לנורמות הנוהגות אצלנו בגופים ובתחומים כה רבים, הרי שגם אם לא התכוונו לכך, הגביהו מחברי העצומה וחותמיה את החומה הבצורה המשמרת אותן נורמות לקויות, ומונעת מאז ועד היום לזהות לטפל ולסקל נקודות תורפה בניהוג הלאומי.
יתר על כן, יש ספק באשר לבקיאותם של החותמים בכל הקשור לחוק וועדות החקירה, וחמור מזה - בנדרש לבניין כוח, להכנתו, ולהפעלתו במלחמה. הספק עולה נוכח התעלמותם משתי עובדות יסוד, המשמיטות את בסיס לטיעון בדבר "תיקון העוול".
ראשית, כתב המינוי של ועדת אגרנט היה "לחקור את הכנות צה"ל למלחמה, את המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמה, ואת מהלכי המלחמה בימים שקדמו לבלימת האויב" (עד התקפת הנגד-8 באוקטובר"). כלומר, תוצאת המלחמה (במובלעת הסורית, ובק"מ ה-101 מקהיר), גם לו הושגו כתוצאה "ממנהיגותו, החלטותיו ורוחו האיתנה של דדו",
לא היו רלוונטיות למנדט שתחם את היקף חקירותיה של ועדת אגרנט.
שנית, בניגוד לנורמות ולקריטריונים הנדרשים לתפקוד נאות של המצביא, מתעלמים תומכי העצומה מכל מה שאירע בשלושת הימים הראשונים למלחמה שבהם כאמור כשל צה"ל במשימתו "למנוע מהאויב כל השג קרקעי". כישלון זה היה פועל ודאי מהכנה שגויה של הכוחות למלחמה - שכולה
באחריות הרמטכ"ל.
ומשפרצה המלחמה, השתלט האלתור על המטה הכללי, בארגון הכוח והפעלתו, כעולה מעדותו של סגן הרמטכ"ל (האלוף ישראל טל ז"ל) שלדבריו: "כל המלחמה שלנו הייתה מלחמה מאולתרת מאל"ף עד ת"ו, ולא יצאנו מזה עד סוף המלחמה. זה הטיפין טיפין, יחידות לא אורגניות, מערכת לוגיסטית מאולתרת ותמיד ללא ריכוז כוח. מעולם לא הצלחנו לרכז את הכוח במלחמה".
לפיכך ניתן לקבוע בצער, כי ותק של לוחמים כשלעצמו, ללא התייחסות מצידם לאי-יישומם של עקרונות תורת-המלחמה ולהשלכות של תופעה חוזרת ונשנית זו - אין בו די.
