מערכת הרפואה בישראל חולה אנושות. תחלואיה באים לידי ביטוי בקיטוב החד שבין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית; בין אלה שמצד אחד ידם משגת לבחור רופא כלבבם לזירוז הטיפול וקבלת ההחזר הכספי, לבין אלה שמטופלים על-פי תנאי הרפואה הציבורית הנוקשים. הקיטוב הזה יצר, מעצם טבעו, עדיפות עליונה לרפואה הפרטית והותיר את הרפואה הציבורית הרחק מאחוריה.
רופאים-מנתחים, מן השורה הראשונה, שאגרו את כוחם ברפואה הציבורית, לוטשים בגלוי את עינם לרפואה הפרטית, המשתלמת יותר מבחינת הכנסה. יש מהם שאף הגדילו עשות והפכו את בתי-החולים הציבוריים לכר-פעולה נוח למדי לטיפולים פרטיים בהם עבור חולים מועדפים, כמו תיירי המרפא, הזוכים לקדימות.
שלושת הקרדיולוגים מ"איכילוב", שנתפסו באחרונה ב"קלקלתם" זו, והמאוימים בשל כך להשעיה מעבודתם, הם רק סימפטום לרעה החולה, המתפשטת במערכת הרפואה הישראלית כמו אש בשדה-קוצים: הנטייה החולנית והבלתי-אתית להבדיל בן חולה לחולה רק על-פי עומק-כיסו.
סכומי עתק אלא שעם זאת יש גם צד שני למטבע: מטופלים, שחייהם ניצלו בזכות אותם רופאים מעולים, נרתמים באורח טבעי לצידם של מציליהם ורואים בהם מלאכים משמיים. בתור שכאלה הם מבקשים, בדחילו ורחימו, למנוע את השעייתם כעונש על מה שעשו.
אחרי ככלות הכל צריך להודות שכל חולה הנזקק לניתוח מסובך, כזה שאמור להציל את חייו, יעשה כמובן את כל שניתן כדי להגיע לרופא מספר אחת, זה ששמו הולך לפניו מעל יתר הרופאים בתחומו. אין להכחיש שבמציאות הישראלית הנוכחית עשוי החולה להיענות למבוקשו רק אם יפקיד בידי אותו רופא-ראשון-במעלה כל סכום שידרוש, המרקיע בדרך כלל שחקים.
לעומת כל אותם רופאים-טאלנטים, תאבי הבצע של היום, ראוי להזכיר גם רופא יוצא-דופן. הדברים אמורים בפרופסור רוני רוזין ז"ל, מאבות הכירורגים בארץ, שמעבר להיותו רופא היה גם הגון ובעל נשמה יתרה לדוגמה.
גילוי-לב פרופ' רוזין נהג לנתח בשנות ה-80 בבתי החולים התל אביביים דאז - "הדסה" הציבורי ו"אסותא" הפרטי. רצה הגורל ובין היתר הוא ניתח גם את אשתי המנוחה, חולת הסרטן דאז, לא לפני שהתוודה בפני שהוא מעדיף לנתח אותה ב"הדסה" - המיושן, אומנם, ובעל החזות החיצונית הדוחה, אבל, לדבריו, בעל המכשור הרפואי המלא, שעלה עשרת מונים על זה של בית החולים הפרטי "אסותא", בעל החזות המרהיבה של מלון חמישה כוכבים.
פרופ' רוזין ציפצף צפצוף אחד ארוך על העובדה שהתמורה ב"אסותא" הייתה משתלמת לו לאין ערוך על זו שהיה מקבל ב"הדסה", מה גם שהניתוח של אשתי המנוחה בבית החולים הציבורי לא חייב אותי, כבעלה, לשלם עבורו מכיסי. אחרי ככלות הכל הרי שמעבר לכסף ראה הרופא הדגול לפניו את טובת הפציינט החולה, כמו גם את טובת בני-משפחתו.
גם אם אין עוד כיום רופאים ישרים מסוגו של פרופ' רוזין, היחיד מן הסתם בדורו - הגיע הזמן שהמערכת הרפואית תמצא את שביל הזהב הראוי, שבו לא תבריח עוד את הרופאים ה"טאלנטים" מהרפואה הציבורית לרפואה הפרטית, רק משום שאינה טורחת לתגמל אותם כראוי.