די לחלוקה

לפני שבועות אחדים צוין כ"ט בנובמבר, היום שבו החליטה עצרת האו"ם, ב-1947, על חלוקת חלקה המערבי של ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית (לא פלשתינית). החלטה זו התקבלה בשמחה ביישוב היהודי, מכיוון שהתרחשה זמן קצר בלבד אחרי תום השואה, וכאשר מעפילים פליטי השואה התדפקו על שערי הארץ וגורשו ממנה באכזריות על-ידי הכובש הבריטי. במקביל נדחתה ההחלטה על הסף על-ידי הצד הערבי, הן ערביי ארץ ישראל שפתחו מיד במלחמה בכל רחבי הארץ, והן מדינות ערב השכנות, שפלשו למדינה שקמה כעבור כמחצית השנה, כשמטרתן להשאיר את ארץ ישראל כולה בידי הצד הערבי. הצלחתם של הכובשים הערבים הייתה מוגבלת: המצרים כבשו את חבל עזה, ועקב צורתו המוארכת של האזור ניתן לו הכינוי "רצועה"; הירדנים כבשו את יהודה ושומרון, ורק מנקודת הראות של בירתם רבת עמון - הוגדרו חבלי ארץ אלה כ"גדה המערבית". הכובשים המצרים מעולם לא סיפחו לארצם את הרצועה; הכובשים הירדנים אומנם סיפחו, אבל המהלך הוכר על-ידי בריטניה ופקיסטן בלבד. מלחמת ששת הימים סילקה כובשים אלה מארץ ישראל המערבית.

ישראל מקדשת את החלוקה

ניתן להבין את השמחה ב-1947, שנתיים אחרי השואה, על ההחלטה הבינלאומית בעניין הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שתקלוט את פליטי השואה. הרבה יותר קשה להבין מדוע דווקא ישראל עדיין מקדשת את החלוקה, אף שהערבים דחו אותה אז ומאז. הדחייה הערבית והניסיון המצטבר צריכים להסיר את רעיון החלוקה מעל הפרק ולהוליד מחשבה בכיוונים אחרים. בכל משא-ומתן, בכל תחום, הצעה הנדחית על-ידי הצד הנגדי מפסיקה להיות בסיס להתייחסות. מרגע שהרעיון נפסל על-ידי הצד הערבי אין הוא בעל תוקף מחייב לגבי הצד היהודי, מה גם שכל נגזרותיו כשלו. כל תוכניות החלוקה, החל משנות השלושים של המאה הקודמת, לא צלחו. רובן נכשלו תוך כדי שפיכות דמים קשה משני הצדדים. כל הכישלונות הוכיחו שהחלוקה איננה הפתרון, אם בכלל יש כזה. המשך הניסיונות בכיוון זה משמעותם שפיכות דמים נוספת. ארץ ישראל השלמה כבר חולקה על-ידי צ'רצ'יל בשנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר קרע את עבר-הירדן מתחומי הבית הלאומי. חלוקה זו הוכרה על-ידי ישראל בעת חתימת חוזה השלום עם ירדן. ארץ ישראל המערבית היא יחידה גיאו-פוליטית אחת, וחלוקתה איננה אפשרית. מי שרוצה באמת בשלום, ולא בטרנספר של אוכלוסייה זו או אחרת, חייב לשנות כיוון, ולא לחזור על דרך שנוסתה ונכשלה. "פתרון" שתי המדינות הוא שקר ואחיזת עיניים. הפתרון שטרם נוסה הוא פתרון אזורי, שאינו כולל גירוש או הקפאה של החיים הנורמליים של אדם כלשהו (אפילו אם הוא יהודי), אלא הפרדה בין גאוגרפיה, דמוגרפיה ודמוקרטיה: אזרחות והצבעה של ערביי ארץ ישראל המערבית לבתי הנבחרים של המדינות השכנות - בעיקר ירדן, המדינה הפלשתינית שכבר קיימת - וניהול עצמי של ענייניהם המוניציפליים. המימון הבינלאומי חייב לזרום לגדה המזרחית ולא המערבית. ההצעה אינה פשוטה, והתגובות - מה אם הם לא יסכימו? - צפויות, אבל הגיעה העת (מזמן) לשאול גם: מה אם היהודים לא יסכימו? "פתרון" שתי המדינות פירושו מלחמה נוספת. המסקנה לפיכך: די לחלוקה!