ספר שיריה החדש של דליס (מימון-אללוף), "לחזור ולגעת", הוא ספר טעון, טוען, נושא מועקה והנוסטלגיה שבו כואבת, מעוררת כמיהה למה שהיה רגע לפני הכאב. היא מנסה לעקוף אך זה קיים בה, בלתי נמחק, ונראה שלאחר הכול שוב אינה יכולה להאמין בתומתו של העולם. "ביום ראשון, 14 מרס 1943, נצטוו יהודי סלוניקי להתכנס בבית הכנסת, שם ניתנה להם ההודעה על יציאתם לפולין, למחרת ב-11 בבוקר." - כך מתחילים שני עמודי פרוזה שכלאה דליס בין השירים, (עמוד 31-30), ואנחנו כבר מבינים את ההמשך. כלאה, אני אומר, ממש כמו שזיכרונה הכואב כלוא בין יום שמשי אחד ליום מוצל אחר, שכך או כך היא חולפת בהם. חמש אחיותיו של אביה נספו, אך הוא הצליח למצוא מסתור אצל משפחת אצולה יוונית שהצילה אותו. ועוד היא כותבת: "800 נערות יהודיות נשלחו לתאי הגזים ביום אחד - 22 באוקטובר 1943."
בחרתי להביא את הדברים בראשית הרשימה כדי לתחום את פרק הזמן הרגשי של ספר השירים הזה, וכדי להבהיר מיד מאיזה מקור של כאב נובעים בתי השיר. הם נובעים משם, מן הזמן ההוא, לא מן האישה שמצויה כאן, לא מדמות נעימה שמביטה בנו ואולי מחייכת אלינו. מן האפלה הנסתרת ההיא הם באים.
וְנֵלֵךְ כֻּלָּנוּ אֶל אוֹתוֹ הַזְּמַן
וּנְמַלֵּא בּוֹ בּוֹרוֹת שֶׁהִתְרוֹקְנוּ
וְנַחְשֹּׁב עַל פִּרְקֵי שָׁעוֹת
שֶׁנָּתְנוּ בַּחַיִּים קֶרֶן זֹהַר
קֶרֶן שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית דְּהויָה
וּלְעִתִּים מוֹשֶׁכֶת זָהֲרָה עַל פְּנֵי יָמִים רַבִּים
יָמִים שֶׁרָצוּי לִנְצוֹר בְּתוֹךְ תֵּבַת עַצְמֵנוּ -
אַבְנֵי חַלָּמִישׁ בּוֹהֲקוֹת
נִתְמָכוֹת זוֹ בָּזוֹ,
בִּנְיַן קְלָפִים לְתִפְאֶרֶת.
(עמוד 5)
והרי לנו, ללא הקדמות וללא הנחות, היא מנחיתה מיד בפתח הספר את כמיהתה לדברים שהתקיימו בעבר ואינם עוד, ולכל אורכו של הספר כמעט האין הזה אינו מרפה ממנה. ואתה קורא את הספר הזה וחוזר וקורא את הדברים, וחש את השירים, ואינך יכול להיחלץ מן המועקה המתלווה אליהם. מועקה של דור, של חיים ושל מוות, מצב של אפלה סמיכה שאין שני לה. ואם זה בסיס הדברים, מסד החיים, הרי שהחיים דומים לבניין קלפים, גם אם הם בנויים לתפארת. איזשהו מטריקס שקרי, הזיית עולם. והיא זקוקה בנפשה לאותו מעט שהספיקה לחוות מלפני האפלה, מחפשת דרך לשוב ולחוות את המעט ההוא, אך נראה שהדבר אינו פשוט כל כך. אולי לא פשוט כלל, והיא נאלצת לחיות עם הכמיהה הזאת.
מחשבות שאינן מניחות בּוֹא נַרְחִיק עַד קָצֵה
הַחִיּוּכִים הַמְּדַמִּים פָּנִים פְּעוּרוֹת לְפֶלֶא בָּרָק פִּתְאֹמִי
נְמַזֵּג אֶת פְּרִיחָתֵנוּ הַמְּאֻחֶרֶת
בִּכְמִיהוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ נֶאֶלָמוֹת בְּאִישּׁוֹנֵי לֵילוֹת גְּדוֹלִים,
עֲדַיִן נֶאֱסָפִים בְּכַפּוֹת יָדַיִם
נִצָּנֵי אֲנִי, נִצָּנֵי אַתָּה,
נִצָּנִים שֶׁמּוֹצִיאִים צְלָלִים בְּצִבְעֵי עַצְמֵנוּ,
הִנֵּה בּוֹקְעִים בְּרָקִים וְהֵם בְּפֶלֶא גַּם שֶׁקֶט נֶאֱנַח,
יָדֵינוּ הָעוֹשׂוֹת בַּפֶּלֶא,
מַצָּע שַׁלֶּכֶת כְּבָר נֶעֱרַם וַאֲנַחְנוּ הֲרֵי טוֹבֵי נֶפֶשׁ,
קְצֶה חִיּוּכִים,
אָמַרְנוּ חַיֵּינוּ.
(עמוד 7)
אנו רואים כיצד המחשבות והתמונות אינן מניחות לה גם ברגעים הטובים, החמימים. הם יכולים לאושש, אך יודעת היא כי גם בבואם אלה הם רגעים בני חלוף. הם שוכבים על עלי שלכת, שעושים דרכם אל כמישתם, וגם חומו של הרגע אינו מאפיל על הרגש הקר שמצוי עמוק בתוכה. מתעוררת המחשבה כי היא מצויה, כאילו, בתוך קמילה נפשית שסתורה בה, ומרשרשת בה כמו העלים שעליהם הם שוכבים. כי מיד באה גם המחשבה על ההתנפצות הגדולה שהייתה, על האֵד השחור שעלה והאפיל על השמש ועל האור שעדיין הִטעה, ועל תום הלב שהיה, שסבר כי אפשר לתת אמון באור ההוא.
לאן רוצה ללכת הגברת דליס האדם, במקרה זו שכתבה את השירים, אם לא אל העבר, כשעוד היה טוב, בו יכלה להיות מוקפת בבני משפחה חיים, חמים, ובתמימות נפלאה. ומה היא מתאווה לעשות אם לא למלא את החסרים ואת המשקעים שנוצרו אז, את הכאב המלווה, את האבדנים שלא זכתה להם ושלא ישובו, של אנשים ושל חיים ושל תחושת אושר שהייתה פעם. זהו צורך בלתי נלאה למלא אותם, והוא מהַפֶך עדיין את הנפש שבה ומעורר את התחושות שבתוכה.
מהפכי נפש גַּם אֶת הַמְּעַט הַזֶּה יֵשׁ לְהַחֲזִיק קָרוֹב לַלֵּב,
לְהַצְמִיד כְּמַעֲטֶה פָּז, שֶׁיְּעָבֶּה אֶת הֶחָסֵר,
אֵת מְקוֹם הַשְּׁכָבוֹת שֶׁכְּבָר נָשְׁרוּ וְאָבְדוּ
אֵל קַרְקַע סְתָמִית.
אַדְמַת סְרָק שְׂמֵחָה לַחְבֹּק אֵלֶיהָ מַטְעַמִּים מִזְדַּמְּנִים
חֲלוֹמוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁפַּעַם הִתְעַטְּפוּ בְּגַאֲוַת תִּקְוָתָם,
נֶאֶחְזוּ בִּשְׁכָבוֹת שֶׁנֶּעֶרְמוּ זֶה עַל זֶה
וְעַכְשָׁו מִתְהַדֵּק עוֹלָמָם לְקֻבִּיַּת בַּרְזֶל.
וְאֵגֶל צוּף הָאֹשֶׁר, אִם יְבוּא,
הַלְוַאי יַכְתִּים בָּהּ כֶּתֶם זִכָּרוֹן.
(עמוד 9)
כמה היא כמהה, אפילו לנגיעה, ל"כתם" של אושר. "כתם", בהיותו מועט כל כך וזר לסביבתו. כי גם אם הקולקטיב מוצא אופנים של העְלָמה מעושָה ושִכחה יחסית והכרחית של אותם הדברים שאין הדעת יכולה לשאת, שהמשך הקיום מבקש אותם כדי למצוא טפח של התחזקות - הרי שכוחות מצטברים כאלה, בדרך כלל אינם בכוחו של הפרט, שנושא עמו את הכאב והאובדן הפרטיים ומתמודד אתם לבדו בלי יכולת להרפות. בהיותך ברחוב אתה זורם בתוך עולם ואז אתה עַם, ביותך לבדך בביתך אתה שׁורֶה בתוך עצמך ואתה רק אדם. לפי כך אולי, היא אומרת שהגעגועים הם לטוב שהיה מעבר לרע, לבית החם שהיה פעם, המחזק, כאילו יכולה המחשבה על אותו טוב להקל מעט, לזרות אותו עליה. ועל-אף שברור בדיעבד שאותם רגעים של אושר היו מועדים להיכחד, הרי שרק תמימות ואמונה שנאחזת בחיים אפשרו, ככול הנראה, את היכולת להוסיף ולשרוד את היום שהרוח הרעה כבר ריחפה עליו בשקט מלא מרמה. האם תרצה לנסות ולמצוא שוב את האמונה? ספק שכך.
מי יתכחש לסערה גַּם אִם אֵלֵךְ לְאַט
תִּהְיֶה אוֹתָהּ סְעָרָה
שֶׁמֶשׁ תִּזְרַח לְמַרְאִית
עֵצִים יַעֲלוּ עָלִים עַד גְּבוּלוֹת הַכְּדַאי
מָה הַיּוֹם מָה מָחָר
שׁוּב כָּאן
מִי יִתְכַּחֵשׁ לַסְּעָרָה
נִנּוֹחוֹת מְדֻמֶּה מְאִטָּה אֶת צַעֲדִי
הָיִיתִי אוֹ לֹא
גַּם אִם אֲבַקֵּשׁ לִי רוּחַ.
(עמוד 13)
חוששני, אך נראה שלא. הספק חזק. אפילו מנומק. ואני משתהה בחלקו הראשון של הספר, מרכָּז הסופה האפלולית השולטת. אחר כך, בחלקו השני, באות הדמויות. האהובות. הטבועות. המלוות בטוב, ברוך, באהבה ובחמלה. כמין תשלום חוב על כול הנאמר קודם לכן. כמין נתינת תקווה ליש, לקיים, למקיים. אבל קודם לכול הזיכרון. לאם, לאב, לאחות. ולאלו אחרים. ממלכה של געגועים שמתלווה אליה תמיד.
"רֹאשָׁהּ שֶׁל אִמִּי / רָכוּן עַל שֶׁלִּי / שַׂעֲרוֹתֵינוּ זֵהוֹת / קְלוּעוֹת / בְּחַלּוֹן עִם תַּחֲרָה שְׁוֵיצָרִית / אִמִּי שֶׁנֶּחְסְמָה בַּזְּכוּכִית. (מִתּוֹךְ עֲמ' 26)
בָּאת לְגַנִּי, אֲחוֹתִי, בְּשָׁבִיס תָּכֹל, / עוֹטֶה כְּסְדִין עֲנָנִים, עוֹשֶׂה לָךְ שָׁמַיִם / אֲחֵרִים. / רֹאשֶׁךָ נִמְלַא טַל, קַצְווֹתָיו רְסִיסֵי לַיְלָה. (מִתּוֹךְ עֲמ' 27)
תְּמוּנַת אִמּוֹ עַל שֻׁלְחָן הָעֲבוֹדָה, / אַבָּא שֶׁלִּי נִשֵּׁק עֶרֶב עֶרֶב לַדְּמָמָה, / "מָנָמוּ, מָאמָאקָה מִיָה", הָעַיִן הָיְתָה לַחָה. / נְשִׁיקוֹת אָבִי זוֹלְגוֹת אֵלַי מִפּוֹרְטְרֶט זָר. (מִתּוֹךְ עֲמ' 33)
מְהַלֶּכֶת בָּרְחוֹבוֹת שֶׁלְּךָ, אַבָּא, הֵם חוֹבְקִים בִּי / כְּבַת שֶׁחָזְרָה לֶאֱסֹף אֶת יַלְדוּתָהּ. / כָּאן פָּסַעְתָּ, עֶלֶם חֲמוּדוֹת, תִּכְנַנְתָּ עָתִיד וָרֹד, / כָּאן הִתְפַּזְּרוּ כָּל חֲלוֹמוֹתֶיךָ. (מִתּוֹךְ עֲמ' 35)
אפלה שמושכת לעצור הנה כי כן, כמיהתה הנעצבת בלתי נדלית, והיא מלקטת את נחמותיה ושמחותיה בניסיון של מציאת אושר מן האיש שלידה. היא רוצה לדעת, רוצה לחוש ולשמוע, אך משהו שותק ביניהם ואולי אין זאת אלא אותה אפלה רחוקה שזוחלת בין השניים ומערפלת את המרווח האינטימי שביניהם. כאילו אותה אפלה פנימית אוחזת בזנבות הבגד ומושכת לעצור. שלה ואולי גם שלו.
עֵינַי שֶׁהִגְנָבְתִּי מַבָּט בְּהֵחָבֵא
עֵינֵיךָ שֶׁעָנִיתָ מַבָּט בְּרִשּׂוּל
וְעֲדַיִן.
הַקֶּסֶם לוֹבֵשׁ עֲנָנָה, מִשַּׁיֶּטֶת אֶל חָלָלִים
שֶׁנִּפְעָרִים לְפֶתַע,
בֵּינוֹת קִירוֹת הוֹפְכִים מְרַחֲפִים
מִלִּים יְצִירָתִיּוּת נִשְׁלָחוֹת אַט אֶל מַעְגַּל הַקֶּסֶם,
טוֹווֹת דִּיאָלוֹג רַךְ,
וְהִנֵּה, אֲנַחְנוּ כָּאן,
שׁוֹתְקִים לְתוֹכֵנוּ,
שׁוֹתְקִים, שׁוֹתְקִים.
(עמוד 55)
ואלו שורות יפיפיות שהבזיקו לתוכי, שהבזיקו ממנה אליו, ממנה אל עצמה, שלא יכולתי מבלי להביאן לכאן:
אֶת הָעֲקֵבוֹת עַל הַחוֹל הָרָטֹב הִשְׁאִיר הַיָּם / כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁנִּשְׁאַר עַל קִיר / בַּבַּיִת שֶׁדַּיָּרָיו עָזְבוּ (מתוך "עֲקֵבוֹת עַל חוֹל", עמוד 42)
שְׁקִיעוֹת הַגּוּף עַל הַמִּזְרָן / מְצַיְּרוֹת לְךָ מָקוֹם מִסְתּוֹר (מתוך "מָקוֹם מִסְתּוֹר", עמוד 51)
חִפַּשְׂתָּ אוֹתִי בַּמְּקוֹמוֹת / שֶׁמִּזְּמַן עָזַבְתִּי (מתוך עמוד 54)
אֲנִי לְךָ אֵשׁ וְזֹהַר וְקֶסֶם קַיָּם / לָגַעַת / הַאִם אַתָּה, גְּמוּל וְחֶסֶד / הַאִם אַתָּה, גַּם. (מתוך "קוֹטֶפֶת עַצְמִי גּוּף", עמוד61)
עליי לומר שהֵעדר כותרות לרוב השירים, והעובדה שרק מספרי עמודים אני מביא כאן אינם טעות. ככלל, אלה שנושאים כותרת הם בודדים ובאו לייחד דברים או אנשים, אבל ברובם המוחלט של השירים בספר כאילו ממשיכים זה את זה, אולי מהיות הספר כולו נושא גדול אחד, מתמשך ומפעפע בעוד שיר, לכאורה, וחובר למעין פואמה. אך דומה שהחלוקה הזאת באה רק כדי לנשום, כדי לשבר את הגודל הנורא של תחושות הכותבת בבואה להציף בדרך השירה את הדברים, ולקבץ את שייריו של הלב. אותו לב שתש כוחו מלהוסיף ולאצור את כול הדברים האלה בתוך עצמו.
עוֹד אֵין בִּי הַכֹּחַ
לֶאֱסֹף פְּחָדִים בְּכַף יָדִי
לִבְחֹן אוֹתָם בְּגָדְלָם הַמִּתְעַצֵּב
מִתּוֹךְ חֹם הַגּוּף
מִתּוֹךְ קַעֲקוּעִים שֶׁחָרְטוּ הַיָּמִים
לִהְיוֹת אוֹתָם שׁוּב
מֻחְלָטִים לְמַעֲנִי
נִשְׁמָרִים בַּכָּף הַיָּד הַמִּתְהַדֶּקֶת
מִבְּלִי לָחוּשׁ בְּתוֹכָחָה עַצְמִית מִתְהַוָּה
(עמוד 55)
כמה עמוקים הם הדברים, אם בהתחייכה ואם בראותה את האור, ואם בהיותה חבוקה - וכאילו אמרנו ברגעים שהיא חיה וקיימת - כמה עמוקים הם הדברים ובאיזה כוח אופפים את נפשה, אם היא חשה תוכחה עצמית על מה שאמור להיות עניין קיומי מובן מאליו. לא אחדש אם אומר כי האדם שחי הוא סך חוויותיו, תחושותיו, זיכרונותיו; וזה שחושב לא יחדל מלחפש נימוקים למה שהיה, ולא יחדל לתור אחר משמעות למה שיש; וזאת שכותבת - זאת לא תחדל מלנבור בָּנפש השואלת המצויה בתוכה, ורוצה מענים לבלתי ייאמן.
הכאב והכמיהה אכן מולידים שירה. והנה כאן שירתה של דליס, שיש בה כדי להעביר כמיהה וכאב ממנה ואלינו.
דליס, "לחזור ולגעת", שירים, הוצאת עקד 2013, 63 עמודים.
