"אנחנו חייבים להתעורר", "מישהו חייב לעשות משהו", "אם מישהו לא יזוז שם יקרה אסון". מי מאיתנו לא אמר את אחד מהמשפטים האלה אי פעם? הם הפכו כבר לחלק מהלקסיקון שלנו. אנחנו פותחים את העיתון של הבוקר, גולשים באינטרנט, מאזינים לחדשות ברדיו, וכשידיעה מרעישה תופסת את תשומת לבנו אנו מצקצקים בלשוננו וזורקים איזו אמירת סרק על חוסר אחריות ציבורי, ומיד זורקים את הכדור לאיזה מאן דהוא שיתפוס אותו.
לאחרונה עולה תדירות פיגועי הטרור בישראל. אומנם אירועי יידוי אבנים הפכו לעניין שבשגרה בכבישי יהודה ושומרון בשנים האחרונות, אך כעת הטרור יוצא מתחומי הקו הירוק ומגיע גם למרכז הארץ. זה התחיל ברצח החיילים תומר חזן ועדן אטיאס, המשיך בניסיון פיגוע באוטובוס בבת ים, ואם המגמה אכן תימשך – היד עוד נטויה. אפשר לומר בביטחון כי כמות פיגועי הטרור בחודשיים האחרונים לא עומדת ביחס שווה לכמות הפיגועים בשנה האחרונה, לפחות ביחס למה שמדווח בתקשורת. יש פה מגמה בעייתית שמתרחשת מתחת לאפנו, ואנחנו לא עושים דבר לנוכח המצב המחודש הזה. רק נדים בראשנו לאות דאגה, כשברקע אנו שומעים על התפתחות המשא-ומתן המדיני, חילופי שטחים ושחרור מחבלים.
לא מזמן קראתי את הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. זוהי גרסה נרטיבית, חריפה ומתומצתת לספרו "1984". בקצרה, בספר מתוארת קבוצת חיות בחווה באנגליה, המעוניינות להפסיק את עבדותן ולהיות אדונים לעצמן. הצרה היא שקבוצת חיות לוקחת את המנהיגות לידיה, ובכך רודה בשאר החיות על-מנת לזכות בשלטון וביוקרה שבאים יחד עם ההליכה בראש העדר. אומנם המשל מתייחס לקומוניזם בברית המועצות, אך הינו רלוונטי לכל חברה ומשטר, וכמובן הינו על-זמני.
אורוול מצביע על בעיית הנהגה קולקטיבית. שלטונות בכל רחבי העולם מצויים במצב בו המנהיגים המגיעים למקומות ברי השפעה מונעים מהמרדף אחר הכבוד ולא מתוך אידיאולוגיה מוצקה. הפליא להדגיש את הרעיון הזה סיימון סינק בהרצאתו "How Great Leader Inspire Action". לפי שיטתו של סינק, על-מנת ליצור השפעה אנו לא זקוקים למנהיג, אלא להנהיג, ייתכן שאף בכוחות עצמנו. אנשים לא קונים את מה שאתה עושה, אלא את הסיבה שבגינה אתה עושה את הדבר הזה. באופן כללי, אם מסתכלים על מערכות הבחירות ברחבי העולם בשנים האחרונות, אפשר לראות בביטחון כי ראשי המדינות שנבחרו הם אנשים כריזמטיים, שיודעים לסחוף אחריהם קהל גדול, ובכל זאת, חדשים לבקרים אנו שומעים על עוד מנהיג שמאבד מהתמיכה של ציבור בוחריו. מיהו "ציבור הבוחרים"? מדוע הוא לא לוקח את העניינים לידיים אם הוא כבר לא מביע אמון במנהיגו?
בנקודה זו יש לתת את הדעת על אשליית הדמוקרטיה. אנו, האזרחים, זוכים אחת לכמה שנים בהזדמנות לבחור את האדם שיבצע עבורנו את ההחלטות בהתאם למעמדו וניסיונו המדיני. במסגרת "שלטון העם" נהנים תושבי המדינה ממימוש ריבונותם כחלק מההליך הדמוקרטי. הם נוטים לחשוב כי באמצעות יישום זכות זו הם משתתפים בהליך משמעותי ובר השפעה על החיים במדינה. למעשה, הם בעצם נותנים אור ירוק לפעולות שייעשו בידי אנשים ספורים, כאשר לא פעם אותם נבחרים חוטאים בפופוליזם. אנשי הציבור נבחרו על-מנת להיטיב עם העם, ולמעשה הם מחפשים להיטיב עם עצמם.
שיטת ה"מנהיגות" עברה מן העולם. אזרחים בכל רחבי העולם מגלים אט-אט כי הכוח נמצא בידיים שלהם. די לחזור שנתיים בזמן, ולראות כיצד השפיעה המחאה החברתית על החשיבה היומיומית של הציבור בישראל, עד כמה תאגידים ניסו לבוא לקראת הצרכנים כדי לאפשר איכות חיים נורמלית. מהפכות לא מתרחשות בגלל מנהיגים, אלא בזכות אנשים חדורי אידיאלים שהפסיקו לצקצק בלשונם והתחילו לעשות. אם הציבור הצליח להשפיע על סדר היום החברתי, אין שום סיבה שהוא לא יצליח להניע או לטרפד תהליכים מדיניים.
בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, ומיד החל גל של פיגועים רצחניים. 20 שנה אחרי, עוד לא נחתם ההסכם, וכבר יש מגמה ברורה של עליית גל טרור חדש. האם אנו עומדים לשתוק לנוכח רצף אירועים המפרים את שלוותנו? אם לא נתעורר – כן. עלינו לחדול לצקצק בלשוננו ולחפש אחראים שיובילו אותנו. מותר להביע חוסר אמון בהנהגה, מותר למחות, מותר להפגין. כל אדם שמביע חוסר שביעות רצון מהמצב צריך לקום ולנסות לשנות. חידלו לסמוך על מנהיגיכם. תסמכו על עצמכם. יש לנו כוח בידיים, בואו נתחיל לחשוב מה אנחנו עושים איתו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
