פרשת "וארא" מעבירה אותנו ממצב של שעבוד למצב של תחילת ההתערבות האלוהית המכה במצרים את מיטב מכותיה. ראשיתה של הפרשה עדיין נטועה בעומק השפלות של ישראל. עם שלם רובץ תחת משא העבדות. המלכות מכבידה את ידה ומעצימה את המכה. הנוגשים אצים, רצים ומזרזים את העבדים: "כלו מלאכתכם".
נציגי העבדים שבקשר עם השלטונות אינם יודעים את נפשם. הם פונים אל הממונים אליהם בתחינה: "תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו?". תגובת השלטון המרכזי פשוטה וחדה: "נרפים אתם נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'". כדאי לכם להוציא מהראש את החלומות שלכם על חירות ועל ריבונות. עבדו ותשרדו.
בתוך כל הלחץ הזה מסתובב לו נסיך גולה ששב לארצו ומזדהה כנביא, המבקש לבשר לעם הרצוץ את בשורת הגאולה. תיאוריו מופלאים, האל הטוב יוציא אותם מתחת סבלות מצרים, יציל אותם מעבדותם, יגאל אותם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ואף יקח אותם לו לעם. בסופו של תהליך הם ייכנסו לארץ השמורה להם מימי אבותיהם הקדמונים.
כמו חולה אסטמה תגובת העם לבשורת הגאולה פשוטה: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה". כדי להסביר לנו מהו "קוצר רוח", מבאר רש"י בדרך משל: "כל מי שהוא מֵצֵר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". נדמה לי שאנשים הסובלים מקוצר נשימה (אסטמה) יבינו היטב את ביאורו של רש"י.
דמו בנפשכם אדם הנמצא באמצע התקף של קוצר נשימה, הוא מובהל לטיפול תרופתי מהיר וקצר טווח - זריקת סטרואידים או משאף. תוך כדי חיפוש אחר הטיפול המיידי, עובר לידו אדם ומספר לו על תרופה שמבקשת לטפל בבעייתו משורשה. התרופה נמצאת כעת בחו"ל ומיועדת להגיע לארץ בקרוב. אבל מי יכול לשמוע לעצתו? אני נחנק ואתה מדבר אתי על תרופות עתידיות?!
הלחץ שמצרים לחצו את ישראל הותיר את העבדים נטולי נשימה. במצב שכזה כבר אינך יכול להרים את הראש ולהסתכל לאופק כלשהו. המיידי הוא החיוני. לשונות הגאולה מזקיקות נפש של בני חורין, בעלי נשימה ארוכה וסדירה, שיכולים להגביה עוף אל מחוזות העתיד הרחוק. את העם הרצוץ צריך לחבר למכונת הנשמה ולפעול לשמירת חייו.
כל מי שניסה אי פעם לטפל בחברה הנתונה במשבר, חווה את הפער הזה. איש אסטרטגיה בא לאוכלוסייה במצוקה ובידו תוכנית עשור או חומש, והם מבקשים ממנו עזרה על-מנת לגמור את החודש. דופקים על דלתך קשי יום בעלבונם. אתה מבקש לערוך להם סדר פיננסי להתנהלות נכונה, והם מבקשים כסף למלא את המקרר.
ארבע לשונות הגאולה לא ניתנות לשיווק לאנשים במצבי לחץ. ברור לכל שבתוכן נמצא המפתח לבנייה הנכונה והאיתנה של החירות האישית והלאומית. לא החמצן יביא את ההתמודדות ארוכת הטווח עם קוצר הנשימה, אלא עבודה פנימית על הריאות. לשונות הגאולה פועלות מן היסוד, אך אינן נגישות לעם שנוגשים בו ורוצצים את רוחו.
"ראיתיכם שוב" ב"ספיח" של ביאליק מתוארת קבוצת אנשים, שבים מן היריד, ההולכים אל דרך ללא תכלית, בדבוקת אנשים מסוכסכת: "וככל אשר תכבד הדרך, כן תקצר הרוח וכן יגדל הרעש ותרבה הערבוביה. אין איש שומע עוד את שפת רעהו. כולם מזרזים זה את זה וכולם מעכבים זה את זה כאחד: 'הייא, הייא?! נטה ועבור, בן-אדם! עמוד, עמוד! אל תמוש ממקומך, בן-כלבים!' - אבל אין אחד מהם זז או נח מדעתו. אדם הולך לפי שהכל הולכים, עומד לפי שהכל עומדים. עדר. ואף אני אחד מן העדר".
"קוצר הרוח" הוא המרשם הבטוח לחורבן חברתי. כל אבן דרך נראית כסלע, כל גבשושית - הר בלתי עביר. במקום אחר מתאר ביאליק את עליבותה של החברה קצרת הרוח:
"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה... ואם אזלת יד כולכם גם יחד מהושיע לנפשכם, האין איש ביהודה, האין אחד בכל מערכותיכם גיבור חיל, מושל בעוז, גדול-רוח ונגיד-עם, תקיף ובר-לבב, שבט ברזל ותבונות כפים עמו, אשר יאחזכם בציצית ראשכם וינערכם בחוזק-יד כנער שיכור הלום סבאו ומתבוסס בקיאו, למען השב רוחכם וכחכם אליכם ולמען הקימכם?... איכה דלתם פתאום, איכה חדלתם ישע! איכה נעזבתם בדד, אבדי עצה ונתיבה! - ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה".
שנים קשות עברנו כחברה ישראלית. הרבה קוצר רוח, ועוד יותר מזה - נמיכות רוח. דלונו מאוד, חדלנו ישע. מלחמות, בצורת, בעיות חברתיות, אלימות - אולם כל אלה רק מלמדים את האוכלוסייה הישראלית את סוד העמידה האיתנה. כבר דימינו את עצמנו לחברה לחוצה, חלולה ושבירה, אך בכל פעם מחדש, ברגע של משבר אנו מגלים שבתוכנו פנימה אצורים כוחות של חיים עם הרבה סבלנות לדרך ארוכה.
כמעט מאה שנה עברו מאז נכתבה שירתו המדומעת של ביאליק, ואנחנו מלאים בתפילה שיהיה לנו מלוא הסבלנות לעבור לשונות של גאולה, ולהיות ראויים לשבת בארץ בחוסן, בשמחה ובשלום.
