כואב שהלכת, חבר...

באמצע דצמבר הקר של 2013 הלך לעולמו ובשיבה טובה, אחד מהקומוניסטים השורשיים האחרונים, החבר עוזי בורשטיין. בן 92 היה האיש במותו. הרבה עוד ייכתב על האיש אבל כרגע אני חפץ להדגיש נקודה אחת באיש הזה, שצריכה להיות מורה דרך לכל איש שלום באשר הוא. משנות ה-90 הכרתי את חבר החבר לא רק כקומוניסט אלא בעיקר את איש השלום שבו. הוא לחם למען השלום ללא שום גבולות של לאום, עדה, מין ובעיקר דת. מאז שילבנו שוב ידיים בנושא השלום, אך הפעם על-פי תסריט שכמעט נמוג ממקומותינו: קומוניסט לצד יהודי חרדי, מהחוגים הרדיקליים יותר. והכל למען השלום היהודי ערבי ולמניעת המשך שפיכות הדמים. עוזי בורשטיין הבין היטב שכדי להגיע לקונצנזוס הרחב ביותר בנושא השלום צריך למצוא את המכנה המשותף הצר ביותר לכך, כדי שיותר ויותר צבורים יהיו שותפים בניסיון לקטוע את מרחץ הדמים האימפריאלי במזרח התיכון. במסגרת הזו היה חשוב לעוזי בורשטיין לא לוותר על שום חייל ועל שום נציג של איזשהו ציבור בישראל, שבמבט ראשון זה נראה כ"ציבור אבוד".

דחיפה מהחבר

לפני שנים לא רבות השמיע הנשיא לשעבר - עזר ויצמן, את האמרה שלמען השלום הוא מוכן גם לחבוש שטריימל. זו הייתה תיאורית השלום של ויצמן ואילו אצל החבר עוזי זו לא הייתה תיאוריה אלא זו הייתה הנהגה מעשית. מאמצע שנות ה-90 ועד לשנים האחרונות ממש ניסינו - וגם הצלחנו לא פעם, למצוא דרכי שיתוף פעולה בין יהודים חרדים למגזר הערבי, ואפילו עם כוחות השמאל לעניין השלום. הפעולות הללו כללו פגישות בין רבני ערים ויהודים חרדים לכמרים, לקאדים ולשיחים דרוזים. הפעולות הללו כללו השתתפות נציגים חרדים בערבי שלום ובפעולות של השמאל, השתתפות נציגים חרדים בפגישות עם אנשי דת, רוח ופוליטיקה פלשתינים, ובעוד לא מעט פעולות שלום חשובות. ספק בידי אם הייתי נרתם לפעילות למען השלום - לצד פעילי שמאל יהודיים, וכותב באתרי השמאל, לולא הדחיפה שקיבלתי לכך מהחבר עוזי. החבר עוזי הבין את מה שלא הבינו ומה שלא מבינים (או לא רוצים להבין...) חברים אחרים בשמאל - שלום יהודי ערבי אמיתי לא ייתכן ללא שיתוף גורמי השלום ביהדות החרדית כפי שמשותפים למשל גורמי שלום נוצריים, איסלאמיים ודרוזים ברחוב הערבי. בימים שח"כ מוחמד ברקה, קומוניסט ערבי, נלחם - ובצדק, נגד פגיעת שלטון הכיבוש באוטונומיה הדתית של המסגדים המוסלמים על הר הבית, ובימים האלה ממש - כשח"כ חנא סוויד, קומוניסט ערבי נוסף, נלחם לזכות הדמוקראטית של בני הדת הנוצרית להניח את סימלם הדתי בפתח הפרלמנט הישראלי הרי שחסר ח"כ נוסף מקרב השמאל הרדיקאלי ויהודי במוצאו שיניף את זכותו של המיעוט החרדי לההנות מזכויות סוציאליות עבור משפחות ברוכות ילדים וללא קשר לשרות הצבאי. בשנות ה-90 ח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש עוד ידעה לעמוד בפרץ נגד כינויו של הציבור החרדי "פרזיטים" רק בשל עוניו והיא טענה אז כי "אין להפריד בין עניים במאבקם בקיומי הצודק". היום אין יותר אפילו "תואם/ת" גו'זנסקי בשמאל היהודי. החבר עוזי היה יכול להיות ח"כ כזה.

הבנה שונה

הניסיון של השמאל היהודי להתנער מכל גילויי המאבק לשלום והמאבק כנגד המיליטאריזם - ברחוב החרדי, בדמותם של גורמי שלום מובהקים כחסידות סאטמר, "העדה החרדית" ומפלגת "בני תורה" (שהתפלגה מ"דגל התורה"), ומנגד לראות ככוחות "דתיים יהודיים" רק את הרפורמים והקונסרבטיביים, מונחה מהשקפה סובייקטיבית אנטי דתית והיא פועלת כנגד הקשר לאפשרות של ראייה רחבה לברית שלום נגד הכיבוש. המאבק למען הבדויים ונגד המשך עוולות הכיבוש היה מצליח הרבה יותר אם כוחות השלום ברחוב החרדי היו משותפים בתוך כלל כוחות השלום בישראל, ואף אם מועדי המאבק היו מתואמים עימם. ייתכן כי לא מעט אנשי שמאל יהודיים מאמינים שהיהדות וקיומה היא מכשול לשלום ועל כך הם מחונכים בטעות דורות צעירים טועים והדעה הקדומה הזו זולגת בטעות גם לכוחות שלום מהחוץ, ואף לסקטור הערבי. החבר עוזי הבין את העניין אחרת. הוא נולד למציאות היסטורית אחרת לגמרי - מציאות היסטורית שבה היהדות החרדית נלחמה נגד הכיבוש ואילו ה"שמאל הציוני" הוא זה שהנחיל את הכיבוש, הוא זה שהביא את האימפריאלזים לאזור והוא גם זה שרדף את הקומוניסטים בפלשתינה. החבר עוזי גדל על ברכי אב שהיה רב חרדי שהתנגד - כמו רוב רובם של הרבנים החרדים בדורו, להתנחלות הציונית בפלשתינה וראה בה "התגרות באומות העולם". האב הזה הוסך לרבנותו ע"י גדול הדור דאז - ה"חפץ חיים" זי"ע. החבר עוזי שמע, באותם ימי בראשית, מחברי ה - פ.ק.פ. בפלשתינה (הקומוניסטים דאז בישראל), על הפעילות המשותפת שלהם עם פר' יעקב ישראל דה האן, נציגם של בני ה"עדה החרדית" נגד המשך נישול הערבים. ולימים החבר עוזי ידע להזיז הצידה ממחלוקת את עמדותיו בענייני דת לטובת שיתוף פעולה אפשרי עם כוחות שלום שקיימים מעבר להרי החושך, תרתי משמע. את החבר עוזי לא הצליחו לבלבל סוציולוגים ואנתרופולוגים חילוניים שהוציאו את כל הציבור החרדי מבסיס האפשרות לשיח ושיג לשלום עם העולם הערבי, בדיוק כמו שהימין עושה זאת לכוחות פלשתינים רבים, ובמיוחד לכוחות האיסלאם. החבר עוזי זכר מציאות אחרת מבית אבא ועד יומו האחרון הוא האמין באפשרות לגשר על ההבדלים וברוח זו חינך את בני ביתו, לעבוד ולהושיט יד לשיתוף פעולה גם לשונה. עוזי בורשטיין היה אדם גדול ובעל ראייה גדולה. בפגישות בינינו הוא ידע לזהות במדויק את כוחות השלום החרדים האמיתיים - אלה שאינם מחליפים את עמדותיהם על-פי הרווח הפוליטי (שלשמאל ולמרכז הייתה תמיד אשליה שאלה הם "ה"מתונים ברחוב החרדי"), שנאמנים להשקפה יציבה. החבר עוזי ידע שככל שהאדם החרדי הוא יותר רדיקאלי באמונתו כך הוא פחות לאומני ופחות קיצוני נגד השלום ונגד הערבים. עוזי בורשטיין היה האיש שבשנות ה- 70 פעל להרחיב את החזית של הקומוניסטים עם שוחרי שלום יהודים וערבים שלא היו קומוניסטים. עוזי בורשטיין היה קומוניסט שינק את השקפתו כבר מגיל צעיר והגיע לגבורות כמי שעבר את כל השלבים בהשקפה הקומוניסטית ובמפלגת מק"י, בהן האמין. מנגד הוא דאג שבימיו הקומוניסטים לא נסחפו לקו האנטי דתי הקיצוני שהרימו אנשי שמאל יהודים כמו אורי אבנרי, שלום כהן, שולמית אלוני, טומי לפיד, יוסי פריצקי ולפיד הבן. המאבק למען השלום ולמען השויון המעמדי היו חשובים לו יותר מהמאבק נגד הדת היהודית, שבני משפחתו היו חלק ממנה. החבר עוזי היה מאותם קומוניסטים שקומוניזם עבורם הייתה המלחמה החברתית נגד הניצול המעמדי ולא המלחמה נגד האמונה הדתית היהודית, מגמה שהפכה כיום לראשונה במעלה אצל השמאל הישראלי. מימי מלחמת העולם השנייה ועד לא מכבר חיו בקרבנו לא מעט יהודים שהצלתם ע"י ה"צבא האדום" של בריה"מ לשעבר הביאום לתמוך בקומוניזם ואילו מסורת בית אבא הביאו אותם לבית הכנסת בשבתות ובחגים. יש לי דוד כזה בראשל"צ, שעדיין מצביע לחד"ש ומנגד, הוא שומר מסורת ישראל ואינו מחמיץ את תפילות ליל שבת בבית הכנסת של פא"י בראשל"צ. פעם היו רבים כמוהו אבל עם השנים הם נקראו לישיבה של מעלה. החבר עוזי ידע על קיומם ותמיד עשה מאמצים לשמור עימם קשר ולצרפם לפעילויות השלום שלו מבלי לפגוע ברגשותיהם הדתיים. המאמץ שהקדיש החבר עוזי לעניין השלום ולהרחבת הברית בין מקסימום יהודים למקסימום ערבים - ללא קשר להשקפות חברתיות אחרות, צריך לשמש כצוואה תיאורטית ומעשית עבור אנשי השמאל, ובמיוחד עבור חברי חד"ש. החבר עוזי היה אולי אחרון אלה שהיו שייכים לדור שידע לצרף לרעיון האידיאולוגי הקונצנזואלי גם פועלים, בני שכונות ובני מיעוטים שלא תמיד עמדו על "הפרוגרמה המלאה" אבל קיבוצם יחד יצר את ה"פרוגרמה המלאה". עוזי בורשטיין היה שייך לדור של קומוניסטים יהודים שהיו עממיים וההשקפות הפוליטיות שלהם לא הפרידו בינם לבין שאר ההמון, שהיה זקוק לעזרה מהם וקיבלה ללא שום ויכוח. את האיש הזה, את תולדות חייו - מעברו בין תקופות שונות ומנוגדות אך עם אותה השקפה, את מאבקו לשלום ואת דמותו כאדם וכחבר (תרתי משמע...) חייבים להנציח עדי עד לדורות הבאים. אם הוא היה שייך למפלגת שלטון הרי שמיד לאחר מותו היה מקימים "מכון". יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.