שש על בית שמש

מיד אחרי החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לפסול את תוצאות הבחירות בבית שמש, בירכתי את יהודה וינשטיין על המהירות והנחישות בהן טיפל בזיופים בבחירות אלו. אלא שלפי מה שכתב ברוך קרא במעריב (יום ו', 27.12.13), הברכות אולי היו מוגזמות. אין ספק שוינשטיין החליט, הוא היה נושא באחריות אילו המהלך היה נכשל ולכן מגיעים לו השבחים על ההחלטה. אך קרא מספר, כי וינשטיין לא ממש רצה להגיש את הבקשה, והיו אלו פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי), ליאורה חביליו, ופרקליט המדינה היוצא, משה לדור, ששכנעו אותו ללכת על זה. קשה להתעלם מן ההקשר הפוליטי-אישי. וינשטיין מונה בידי יעקב נאמן, שבעצמו היה מינוי של אביגדור ליברמן. בבחירות בבית שמש נתמך משה אבוטבול בידי אריה דרעי, שהיה בן-בריתו של ליברמן בבחירות שהתקיימו באותו יום בירושלים. קשור? אני מקווה מאוד שלא. הרבה יותר עקרונית היא העובדה, שווינשטיין שוב מתגלה כסניגור ולא כראש התביעה. לדור העצמאי והלוחמני איננו, ובמקומו נמצא שי ניצן – לו אין ניסיון ישיר בתחום הפלילי ושהיה הבחירה של וינשטיין לתפקיד פרקליט המדינה. מה זה אומר על הפעם הבאה בה יהיה צריך לקבל החלטה בעל משמעות פוליטית וציבורית מרחיקת לכת?

בעמוד שליד מאמרו של קרא, כותב קלמן ליבסקינד בין היתר על תחושת האיפה ואיפה של החרדים. יש לה הצדקה מסוימת, הוא אומר, משום שהרי כולם יודעים שבמגזר הערבי יש זיופי ענק במשך שנים (ואני מוסיף: עמיתי אביטל ענבר ואני כתבנו על זה תחקיר ענק בגלובס עוד ב-1992), וגם הפריימריז במפלגת העבודה היו עמוסי זיופים המוניים. ליבסקינד צודק. למשטרה ולפרקליטות היה קל הרבה יותר לעסוק בחרדים, במיוחד כאשר הם לא בקואליציה. כעת חובת ההוכחה היא עליהן: לחקור לעומק ולמצות את הדין בכל מקרה של זיופי בחירות, ולא משנה האם מדובר במפלגה, בעירייה או בכנסת, ולא משנה אם מדובר בחרדים, בדרוזים, בשמאל או בימין. הדמוקרטיה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה אפילו עוד בית שמש אחת.

קשה להתעלם מן העובדה, ששוב ש"ס מעורבת בפלילים. משה אבוטבול היה כאמור המועמד של אריה דרעי, ואין פלא שהלה היה הראשון להודיע על ערעור לבית המשפט העליון. אני לא יודע מה שיש במפלגה הזאת: האם היא מושכת עבריינים (דרעי, שלמה בניזרי, יאיר לוי, רפאל פנחסי, עופר חוגי, יאיר פרץ), או שהם הופכים להיות עבריינים כאשר הם נכנסים למפלגה. אני רק יודע, שאצל אלי ישי הדברים הללו לא קרו, והנה – הפלא ופלא – העבריינות חזרה יחד עם דרעי. נראה שהרגלים ישנים קשה לשנות.

"כאשר אני מחתים חילוני על חוזה, אני בטוח שהכל יהיה בסדר. כאשר אני מחתים חרדי, אני יוצא מתוך הנחה שהוא ינסה לתחמן" – דברים גלויי לב שאמר לפני כמה שנים עורך דין לגורם משפטי בכיר שאף לראשו כיפה שחורה. ואילו מי שמצוי קצת בנבכי בתי הדין הרבניים יודע, שסרבני הגט הקשים ביותר הם חרדים. ללמדך, שמה שהתרחש בבית שמש אינו בגדר תופעה ראשונה מסוגה או יחידה במינה ברחוב החרדי. אין סטטיסטיקות ואי-אפשר לדעת האם חלקם של חרדים בפלילים, בגיטין או בסכסוכים אזרחיים גדול מחלקם באוכלוסייה. אבל מה שברור הוא, שכל מקרה כזה הוא בגדר חילול השם. התפישה המקובלת (והמשמחת) היא, שמי ששומר מצוות אמור להתנהג בצורה ישרה, מוסרית, חוקית. במקרים – המעטים או הלא-מעטים – בהם ההפך הוא הנכון, נשאלת מיד השאלה: זהו החינוך התורני? זה מה שעושה מי ששהה שנים בחיידר ובישיבה? אז מה זה אומר על התורה? חילול השם, פוסק הרמב"ם, הוא העבירה החמורה ביותר. תשובה, יום הכיפורים וייסורים לכל היותר דוחים את העונש; הכפרה מגיעה רק במיתתו של החוטא. זה חמור יותר מאשר עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. את הפסיקה החד-משמעית הזו, שאיש אינו חולק עליה, שוכחים למרבה הצער אותם חרדים המעורבים במעשים שלא ייעשו.

מדוע זה קורה? התשובה לכך היא עניין לפסיכולוגים, לסוציולוגים ואולי לפסיכיאטרים. לכל היותר אפשר להציע התחלה של תשובה. החברה החרדית עוברת בשנים האחרונות הקצנה חסרת תקדים לצד היפתחות חסרת תקדים אף היא. מצד אחד, יש החמרות מטורפות כמו נשות הטאליבן. מצד שני, יותר ויותר חרדים יוצאים לעבודה ואפילו מתגייסים לצה"ל. שתי המגמות הללו כנראה מזינות זו את זו: מי שחושש מההיפתחות הולך ומקצין, מי שסולד מההקצנה הולך ונפתח. חלק ניכר מן הרבנים והעסקנים מפחדים עד לשד עצמותיהם מן ההיפתחות. זהו גם חשש אמיתי מפני התרחקות ממה שנתפש כדרך הנכונה, וגם חשש מפני אובדן השליטה על בני הקהילה. כאשר חרדי עובד לפרנסתו, הוא אינו תלוי בח"כ ובעסקן וברב שידאגו לגימלתו בכולל – וכך הולך לאיבוד כלי ההשפעה החזק ביותר על אורחות חייו ועל התנהגותו הפוליטית. התוצאה היא, שאותם רבנים ועסקנים עושים הכל כדי למנוע את ההיפתחות ולחזק את ההסתגרות וההקצנה. למרות שמותר להניח שרוב הרבנים והעסקנים סולדים מאלימות ומעבריינות, ישנם מי שמביאים את ההקצנה גם למחוזות אלו. אם אוסרים על בחורים ובחורות להיפגש, יהיה מי שירביץ לאלו המפרים את האיסור. אם אוסרים על גיוס לצה"ל, יהיה מי שיידה אבנים במתגייסים. יהיו אלו בדרך כלל מי שמרוב דבקות במצוות שבין אדם למקום, שכחו את המצוות שבין אדם לחברו. שמרוב קנאות למה שבעיניהם הוא אהבת השם, שכחו את דברי חז"ל על כך שיסוד התורה הוא "ואהבת לרעך כמוך". החברה החרדית אלימה מאוד בתוכה. זה מתחיל מביטויים קיצוניים למטרות חיוביות או חיוביות-לכאורה (כל רב הוא "הגאון", כל חולה הוא "מדוכא בייסורים", כל נזקק הוא "קורע לב"), נמשך בביטויים קיצוניים למטרות הסתה והתססה (כל כרוז קורא "היזעקי ירושלים", כל מחלוקת היא "מעשה נבלה", כל בר-פלוגתא הוא "שם רשעים ירקב") ומגיע לאלימות פיזית (ראו את משמרות הצניעות, המכות בישיבת פוניבז' ועוד). ואם בתוך החברה החרדית כך – כלפי חוץ על אחת כמה וכמה.

זה מביא אותי לנקודה הבאה: שתיקתם של המנהיגים. לא שמעתי רב חרדי אחד, שלא לדבר על ח"כ חרדי אחד, שגינה את הזיופים בבית שמש. במקום להוקיע את העבריינים שפעלו בצורה כה נרחבת, הם תוקפים את בית המשפט. אבל לא צריך להתפלא: לא שמעתי רב חרדי אחד, שלא לדבר על ח"כ חרדי אחד, שהוקיעו את האלימות נגד החרדים המשרתים בצה"ל או את האלימות של משמרות הצניעות. אני לא חושב שרוב המנהיגים החרדיים מסכימים עם התנהלות אלימה ועבריינית. לכן, ההסבר היחיד המתקבל על הדעת לשתיקתם הוא: הם מ-פ-ח-דים. כן, הם מפחדים. כאשר בריונות מתחילה להשתולל, היא לא יודעת גבולות. מי שמרביץ לאישה שלבושה לא מספיק צנוע בעיניו, יכול להרביץ גם לרב שקבע את קוד הלבוש. מי שמכה חרדי לבוש מדים, יכול להכות גם את הרב שהתיר להתגייס. ובעצם, בעיניו מוטב לפעול נגד הרבנים, שהרי בלי ההיתר שלהם – ה"פריצות" הזו לא הייתה מתרחשת. האלימות בציבור החרדי יצאה מכלל שליטה. את רשויות המדינה לא יערבו בדרך כלל (ומי יודע האם וכמה פגיעות בנשים ובילדים נשארות סמויות מן העין), לדבר עם הבריונים אי-אפשר, הפעלת אלימות נגדית רק תחריף את הבעיה. כל עוד לא יקום מנהיג חרדי רב-השפעה, ידפוק על השולחן ויצעק "די!" – זה יימשך ואף יחריף.