פגשתי מנהל בית-ספר ושוחחנו קצרות על התבטאותו של נשיא המדינה,
שמעון פרס, על מערכת החינוך. דברי הנשיא היו קשים למדי ומדויקים להפליא. מתברר שהנשיא מעודכן היטב במתרחש במערכת החינוך. לנוכח הביקורת שהשמיע שמעון פרס על חוסר הרלוונטיות של הנלמד כיום, מיהר אותו מנהל להרגיע אותי באומרו: "אצלנו יש עבודות חקר".
מניה וביה, הופתעתי ולתומי חשבתי שהינה אחד מל"ו הצדיקים המוכן לשנות את דפוסי הלמידה בבית-ספרו. לא הרחבנו כי ידעתי למה הוא מתכוון. ובדיוק בנקודה זו טמונה כל הבעיה כולה של מערכת החינוך, מאז ועד היום. אמצעים משוכללים, כולל מחשבים, איננם מהווים שינוי תפיסת עולם, אלא הם אמצעים האמורים לסייע רבות בהשגת המטרות של מדיניות חינוכית והשכלתית שונה. הכלי איננו מהות.
במחקרים אין ספור הוכח, שהמחשבים בלבד והנגישות הכה קלה למידע עצום, אינם תורמים כהוא זה לקידום מערכת החינוך. לכן, מן הראוי שכל מנהל ילמד ויתעדכן לפני שהוא יוצא לדרך עם "רפורמה" מרעישה. צריך לקבוע יעדים, חייבים לחשוב איך מתאימים את חומר הלימוד לעידן הנוכחי ולעתות שעוד תבואנה, מה רוצים מבוגר של מערכת החינוך ואיך הוא ישתלב במהפכה הבלתי נתפסת המתרחשת מול עינינו. האם לכך כיוון אותו המנהל? האם המורים מסוגלים, בכלים העומדים לרשותם כיום, במגבלות תוכניות הלימודים שמשרד החינוך מנחית על המערכת, בחוסר העונים לשנות את מבנה מערכת החינוך, לבצע את עבודתם כיאות? התשובה היא, לעניות דעתנו, לא רבתי!
בין מה שנלמד במערכת החינוך כיום, לבין מה שכל אחד מהבוגרים שלה חווה ביציאתו ממנה, אין כל הלימה, וכל שמץ של זיקה, מקרי לחלוטין. כפי שנשיא המדינה טען, מערכת החינוך מלמדת על אתמול, בשיטות פרימיטיביות ובלתי יעילות בעליל, ללא מטרה ברורה, ללא חזון וללא נשמה. כל אימת שהמדד היחידי המונהג על-ידי משרד החינוך ו/או פוליטיקאים חסרי מעוף, הוא ציון סופי, לא תוכל להתרחש כל מהפכה אמיתית.
יאים ונכונים כאן דברי פרופ' נמרוד אלוני: "לאור ההבחנה הידועה של אריסטו שמבחנה המשמעותי ביותר של התבונה המעשית - באתיקה, בפדגוגיה ובמשפט - הוא לא בהבנה העיונית, אלא בהגשמתה המעשית. האתגר העיקרי שעומד בפנינו כאנשי חינוך הוא לתרגם את ההסכמות התיאורטיות הנ"ל בדבר יעדים ודרכים לכדי דגמים מעשיים של חינוך".
עד כמה אנו רחוקים מכך? שנות אור. זו הבעיה הגדולה של מערכת החינוך ולא חסרונו של אמצעי טכני זה או אחר. מתי בפעם אחרונה מישהו במערכת החינוך שאל שאלה פשוטה: מה היעדים החינוכיים וההשכלתיים המשותפים אותם יש להשיג? האם מישהו שאל האם התלמידים מאושרים בין כותלי בית-הספר? וודאי שלא!
מערכת החינוך מאמללת את הילדים, משום קיבעונה המחשבתי, האנטי-ליברלי, בעליל. התוצאה טרגית: התלמידים התת-הישגיים מאבדים את הכיוון כי הם נמדדים, אך ורק, על-פי הציונים ויכולתם לדקלם את החומר המשעמם. אין כל אופציה שתלמיד המתקשה בלימודים יפתח את הכישורים הרבים האחרים שיש לו. המערכת מרמה אותם, כי בסיום לימודיהם אין בידם ולא כלום זולת נייר שלא יקל עליהם בהמשך. במקום שהתלמידים הללו יזכו לעידוד מרבי בפיתוח כישרונותיהם, בהכנה לחיים והתמודדות עם הקשיים שהמציאות מכתיבה, הם זוכים למנות גדושות של לימודים עיוניים שכלל אינם מעניינים אותם. לא בכדי הם זוכרים את ימי בתי-הספר כימים נוראיים.
הקבוצה השנייה הם התלמידים ההישגיים שגם היא מוזנחת בצורה פושעת. המערכת היא מערכת דוגמאטית, מאובנת ובלתי גמישה, לכן שימת הדגש על שינון במקום חשיבה וסקרנות גורמת להפיכתם לרובוטים. אלה מגיעים למוסדות להשכלה גבוהה ומייד חוטפים הלם תרבותי, כי כל השיטה האוניברסיטאית זרה להם.
התחלנו בקידוש האמצעים ולא במטרות, ונסיים בדוגמה נוספת הממחישה את התהום הפעורה בין רטוריקה לבין המציאות. בעלת תפקיד רם ונישא באחת ממערכות החינוך המוכרות, נכחה בישיבות פדגוגיות. מורה העלה טענה לגבי חוסר המשמעת של תלמיד מסוים המשחק במכשיר סלולרי והפוגע במהלכו התקין של שיעור. תגובתה של אותה בעלת סמכא הייתה: האם נתת לו לבצע משימה חינוכית בסלולרי? מי שמבין את השאלה מבין גם את התשובה. מפאת כבודה של אותה בעלת תפקיד, נחסך מן הקוראים את פרשנותנו.