איש של ניגודים

אריאל שרון היה איש של ניגודים. לוחם נועז ומדינאי שנוי במחלוקת; פטריוט אמיתי וחשוד בפלילים; פוליטיקאי בכיר ביותר שלא תמיד הסתדר עם הדמוקרטיה. דבר אחד ברור: אי-אפשר היה להתעלם ממנו ואי-אפשר היה להישאר אדיש כלפיו. מי שאהב אותו ומי שלא אהב אותו - אלו ואלו עשו זאת בכל העוצמה ועם כל הרגש. שני אירועים ביטאו יותר מכל את התפיסות המנוגדות לגבי שרון: מלחמת שלום הגליל וההינתקות. בשניהם או שתמכת בו או שהתנגדת לו; לא יכולת להיות באמצע. יכולת לסבור שמלחמת שלום הגליל מוצדקת מאין כמותה, ויכולת להאמין שהיא מגלומניה הרסנית. יכולת לצדד בהינתקות ולראות בה מהלך חיוני, ויכולת לצעוק שמדובר בהימור מסוכן על חיי אדם. אין ספק ששרון היה אדם אמיץ, הן במישור הפיזי והן במישור ההתנהגותי. ברור שרק אדם אמיץ יכול להקים את יחידה 101 ולהוביל אותה אישית שוב ושוב למבצעים מעבר לקווי האויב. ברור שרק אדם אמיץ יכול להמשיך להילחם בראש חייליו כאשר ראשו חבוש. ברור שרק אדם אמיץ יכול להפוך את דעותיו ולפעול נגד מה שהאמין בו עשרות שנים. לא משנים כרגע המניעים; המעשים ודאי שמעידים על תעוזה. שרון ניסה תמיד לחשוב מחוץ לקופסה. פעולות התגמול וחציית התעלה הן דוגמאות מובהקות לחשיבה כזו שהובילה להצלחות מסחררות. גם הקמת הליכוד הייתה חשיבה ששברה מוסכמות, ואחרי שלוש שנים בלבד הביאה את המפלגה לשלטון לראשונה בתולדותיה. מול אלו צריך להציב שוב את מלחמת שלום הגליל ואת ההינתקות. בראשונה חשב שרון שיוכל לשנות באבחת חרב את המזרח התיכון, ובשנייה חשב שיוכל להביא לשינוי דומה בדרך הפוכה של נסיגה. בשני המקרים התוצאות היו קשות, אולי אפילו הרות אסון - הן בחיי אדם והן במעמדה של ישראל. "אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו, היה מנהיג צבאי למופת" - כתב דוד בן-גוריון על שרון הצעיר בשנות ה-50. האבחנה הזו רדפה את שרון לאורך כל הקריירה שלו, הן הצבאית והן הפוליטית. כאשר חצה בראש כוחותיו את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, בניגוד לפקודות שקיבל, הסתיר עובדה זו ממפקדיו. במלחמת שלום הגליל הוא לא אמר את האמת למנחם בגין. ההינתקות עמדה בניגוד מוחלט למצע איתו נבחר לראשות הממשלה. ומובן שהסיפורים הפליליים שדבקו בו ובבניו אינם מעידים על יושרה, בלשון המעטה. נקודת תורפה מרכזית נוספת אצל שרון הייתה יחסו לדמוקרטיה. כמו פוליטיקאים רבים שהגיעו לזירה זו אחרי עשרות שנים בשירות הצבאי, דומה ששרון התקשה להסתגל למציאות בה יש ריבוי דעות ואין מתן פקודות ("מחזה מוזר: נתתי להם פקודות והם התעקשו להמשיך לדון עליהן", אמר הדוכס מוולינגטון אחרי הישיבה הראשונה של ממשלת בריטניה בראשותו). צורת התנהלותו במלחמת שלום הגליל הייתה ביטוי בולט לכך, והשיא היה כאשר ביצע את ההינתקות בניגוד לדעת מפלגתו ואז פרש ממנה. שני מרכיבים אלו באישיותו של שרון מיטיבים לבטא את השניות בה פתחנו. לא לחינם הוא כונה "בולדוזר": הכוונה הייתה להחמיא לו, אך היו שהזכירו שבולדוזר הורס או לכל היותר מכין את השטח אבל לא בונה. בדומה לכך, מי שירצה, יציין את אי-אמירת האמת של שרון כביטוי לאומץ שלו, לנכונותו ליטול סיכונים אישיים כדי לעשות את מה שבעיניו הוא הטוב ביותר למדינה. מי שירצה, יגיד שמפקד ומנהיג חייב לומר את האמת. מי שירצה, יאמר שיחסו לדמוקרטיה היה חלק מדרכו לבצע דברים ולהביא לתוצאות. מי שירצה, יגיד שבדמוקרטיה אסור לאיש לשבור את הכלים. מקומו של אריאל שרון בהיסטוריה של מדינת ישראל הובטח שוב ושוב במשך עשרות שנים. כיצד תראה אותו ההיסטוריה, כיצד ישפטו אותו הדורות הבאים - מן הסתם התשובות ימשיכו להיות מנוגדות.