שוב ושוב מדקלמים נציגי ישראל שהתהליך המדיני צריך להתנהל "בלי תנאים מוקדמים", כלומר: על שני הצדדים להגיע למו"מ ללא תנאים הקובעים מראש את תוצאותיו. כך צריך להתנהל מו"מ חופשי והוגן. זה נכון כאשר שני הצדדים נמנעים מהצבת תנאים מוקדמים. במציאות המעוותת אצלנו יש צד שמציב תכתיבים, יש מתווך "הוגן" שמגבה אותם, ויש צד מתקפל האומר שוב ושוב שאין לו תנאים מוקדמים. השיח המדיני והתקשורתי - לא רק העולמי והערבי אלא גם הישראלי - שקרי לחלוטין: כבר אין מדובר ב"תהליך שלום" אלא ב"חזון" שתי המדינות, לפיו תוצאת המו"מ צריכה בהכרח להיות הקמת מדינה ערבית נוספת. זה הרבה יותר מתנאי מוקדם. זה תכתיב.
כבר מלאו עשרים שנה למצעד האיוולת שבמסגרתו נשטף מוחו של הציבור הישראלי בנוסחא האבסורדית כאילו שלום ומדינה פלשתינית הם שני צדדים של אותו המטבע. תקשורת בלתי אחראית נרתמה בשקיקה לשיווק השקר, ולא אפשרה דיון באפשרויות אחרות, מסובכות פחות ומבטיחות יותר. במקום תקשורת חוקרת ופתוחה קיבלנו תקשורת מגמתית, המדכאת חשיבה רעננה.
כך קורה שהכרזותיהם התכופות של
שמעון פרס ו
ציפי לבני בעניין ה"חזון" הנ"ל מוצגות כמתונות, כמציאותיות ובונות אמון ואילו אמירות מפוכחות של
זאב אלקין,
נפתלי בנט ורבים וטובים אחרים מוצגות כקיצוניות, כחריגות וכתמוהות, בלשון המעטה. הגיעה העת לחופש דיון של ממש באפשרויות השונות, במקום להמשיך להטיח ראש בקיר במשך עשרים שנה, כדי להגיע ל"פתרון" שאיננו פתרון ואיננו שלום.
העמדה הישראלית המתגוננת, אחרי שהשלימה עם נוסחת השקר הקושרת בין דבר והיפוכו - שלום ומדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית - נגררת לדיון בשאלת הגבולות ומחפשת נוסח המנציח את קווי 1967. אם לא היינו מטיחים ראשינו בקיר, אלא פותחים אותם לרעיונות אחרים, ניתן היה לקבוע את נהר הירדן כגבול בין ישראל ממערב לנהר לבין ירדן/פלשתין ממזרח לו.
יש המפחידים באיום הדמוגרפי וטוענים שאם לא ניסוג מארצנו צפוי בקרוב רוב ערבי ממערב לירדן. דווקא נימוק זה צריך להוביל במיוחד את המצדדים במדינה פלשתינית לוודא שאותה מדינה, ולא רק ישראל הקטנה, לא תקלוט פליטים ערביים, שיגרמו בכניסתם אליה...לרוב ערבי ממערב לירדן.
ארץ ישראל המערבית אינה המקום לפתרון בעיית הפליטים הערביים, לא ישראל הקטנה, וגם לא "פלשתין", אם חלילה תקום. דווקא מצדדי "פלשתין" בקרבנו צריכים לדרוש כתנאי מוקדם שפליטים ערביים לא יגיעו למקום כלשהו ממערב לירדן, אם ברצונם להיות מציאותיים. וכן, על ישראל להעלות שוב ושוב את בעיית
הפליטים היהודיים מארצות ערב. ישראל אחראית לפתרון הבעיה היהודית וגורל הפליטים היהודיים ורכושם; לפליטים הערביים יש אחרים שידאגו, במקומותיהם, ולא בארץ ישראל המערבית.
יש המנפנפים בסיסמה הקליטה: הם שם ואנחנו פה, בהתכוונם לערביי ארץ ישראל המערבית. הסיסמה כמובן כוזבת ומטעה: כל "שלום" המבוסס על טיהור אתני של יהודים מיהודה ושומרון ועל השארתם של ערביי ישראל בישראל משמעותו: הם שם והם פה. הפתרון של הם שם ואנחנו פה צריך להיות מיושם על-ידי מדינה ערבית שם - בעבר הירדן המזרחי - ומדינת היהודים פה - בעבר הירדן המערבי - ללא טיהור אתני של אוכלוסייה כלשהי.
נאור אמיתי ורודף שלום אמיתי יפסול טיהור אתני באשר הוא, הן של יהודים והן של ערבים. מי שדוגל באיסור על יהודים להתגורר ביהודה ובשומרון איננו נאור אמיתי ואיננו רודף שלום אמיתי; הוא דוגל בשלום חזירי, שסופו להפוך את ישראל ללא-יהודית ולא-דמוקרטית, וממילא גם נטולת שלום.
אם בכלל קיים פתרון כלשהו, הוא יכול להתבסס רק על שתי מדינות, שני עמים (עם ישראל והעם הערבי), שתי גדות לירדן.
