שלושה מקרי אלימות קשים בין נערים לבין עצמם, אירעו בימים האחרונים. האחד הסתיים ברצח, השני הסתיים בפציעה קשה והשלישי נגמר ב"רק" מכות. בעוד הנער הנפגע "רק" מאושפז בבית חולים.
מלבד האירועים האלה קיימים אירועים רבים נוספים המתרחשים מתחת לרדאר בבית ו/או בבית הספר. על כך אין לנו נתונים, פשוט משום שהנפגעים מאלימות חבריהם, נמנעים מלספר על כך להוריהם, אבל סביר להניח שמספר הנפגעים מאלימות חבריהם גדול בהרבה.
מתוך שלושת המקרים האמורים, בשני האחרונים נשלחו התלמידים הפוגעים לביתם אולי בתוספת "נו, נו, נו", של שוטר, המנפנף לעומתם באצבעו. מפחיד ממש. הוא גם יודע שיותר מכך אין הוא יכול לעשות דבר למען הילדים המוכים. בוודאי לא לעצור את המכים. אלה יגיעו כעבור יום אל חבריהם בבית הספר ויתקבלו בו כגיבורים.
מערכת החינוך נמצאת למעשה בהתדרדרות, שכן הנערים הבריונים מוצאים בה כר נרחב להשתוללות ולהשלטת אווירה של פחד בכיתות רבות בישראל.
בשנת 2000, התקבל חוק זכויות התלמיד, שהיה החוק הראשון מסוגו בעולם. ישראל פועלת כידוע על-פי החוק האומר אנחנו "הכי". "הכי דמוקרטיים", "הכי טובים", ובקיצור "הכי" הכול. ומכאן גם שאנחנו יודעים הכי טוב כל הקשור לחינוך ילדינו.
היוזמה לחקיקה הנדיבה הזאת הגיעה ממועצת התלמידים והנוער הארצית. לאחר מכן, בשנת 2004, הוכנסו בחוק שינויים מסוימים, שהרחיבו את המוגדר כ"זכויות התלמיד". כך שעכשיו עומדות לרשותנו עשר שנים לבחון במבט לאחור את הנעשה בה; לבחון לאן הביאה אותנו הליברליות האינסופית ו"המלאכית" שבה נתברכנו. האם היא הביאה אותנו אל המטרה המיוחלת: יצירת הרמוניה ומערכת יחסים אידיאלית ולבבית במשולש הגורדי: המורים ההורים והתלמידים? האם היא סייעה למערכת ליצור אדם טוב יותר, אדם המוכן להקדיש מזמנו לצרכי הכלל והחלשים? ואולי השיגה את ההפך הגמור מכך?
המסקנה שיש לאמץ אותה באומץ, היא כי נכשלנו. על בעלי הכוונות הטובות שעמדו מאחרי החקיקה האמורה להניח את ידם על לוח לבם ולומר: הגיע הזמן להכיר בכישלון הכואב של כל הכוונות הטובות בהגדרת "זכויות התלמיד". טעינו כאשר דיברנו על זכויות בלי להתייחס לחובות. ובדיעבד שגינו כאשר נמנענו מלנסח שני חוקים נוספים. את חוק זכויות המורים. ואת חובות התלמידים. אין שום סיבה להשלים עם מצב שהמורה "יזכה" ליחס של זלזול ולפעמים גם חרפות וגידופים מצד ההורים, הממהרים לעמוד לצד בניהם הסוררים.
ואילו התלמיד? הוא לא חייב מאומה. לא לחבריו, לא למוריו וגם לא להוריו. אנשי חינוך רבים הביעו דעתם שלתלמיד, כל תלמיד, נחוצה מסגרת בתוכה הוא יפעל, אלא שבמדינת ישראל נפרצו כל הגבולות בתחום הזה. ויתרנו מראש על עיצוב מסגרת ודפוסי התנהגות נכונים לילדים ובהם כללים ברורים ואף נוקשים במספר נושאי יסוד (שלילת אלימות למשל ו"תעריף" ענישה מתאים למפרים אותו), לא עוצב בעבורו מסלול נכון שבעזרתו הוא יוכל לממש את תוכניותיו. תלמידי ישראל, מחוץ לאלה המצויים במערכת החינוך הממ"ד, חיים בתוך "מסגרת" של כלום. נער הישר בעיניו יעשה, ואנו חוזים בתוצאות הקשות יומיום.
ומה הן חובות הילד? האם הוא מודע, בכלל שיש לו כאלה? האם הוא שותף פעיל בסיוע לחלשים בחברה? האם עניין התרומה לחברה הוא מרכיב פעיל בשימוש שהוא עושה בזמן הפנוי העומד לרשותו?
הפרת הכלל הבסיסי שאין זכויות ללא חובות מייצרת אזרח גרוע לחברה ולמדינה. היא גם יוצרת לגיטימציה המאפשרת להורים להתערב: "מדוע הענשת את הילד? הוא לא עשה שום דבר". ולשלול בעצם את הזכות הקיימת ועומדת לרשות כל מחנך - זכות הענישה. ללא הקניית מושגים של שכר ועונש הרי כאילו סרסנו את מערכת החינוך. התוצאות? הרי הן לפניכם!
