מדינת ישראל וזכויות העם היהודי

בסוף שנת 2012 פנה אבו-מאזן לאו"ם להשיג לשלטונות רמאללה סטאטוס של מדינה. הייתה זאת הפרה גסה וחצופה של התחייבות מפורשת בהסכם אוסלו, 'הפרה היורדת לשורש' שמזכה את הצד שנפגע לבטל את ההסכם. לידי נתניהו נתגלגלה הזדמנות פז לגאול את עם ישראל מן הסיוט של אוסלו, אולם נתניהו כמו נתניהו לא עשה מאומה, ועל חוסר המעש חיפה ע"י הצהרות בומבסטיות של בנייה בירושלים וביו"ש. עם זאת, דבר אחד טוב עשתה ממשלת נתניהו: הפקת הודעה רשמית - בזו הלשון: "לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו ולבירתו הנצחית, ירושלים... למדינת ישראל כמדינת העם היהודי יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בארץ ישראל, ואין בהחלטת עצרת האו"ם כדי לגרוע מזכויות כלשהן של מדינת ישראל והעם היהודי בארץ ישראל. ההחלטה האמורה לא תהווה בסיס למו'מ עתידי." הנה סוף סוף אמירה ברורה עם צליל של אמת, שהייתה יכולה להיות חשובה מאוד לו הממשלה גם הייתה נוהגת על פיה, מה שלדאבוננו לא קרה. בתוך נוסח ההודעה יש משחק מעניין בין שני צמדי מלים: "העם היהודי" ו"מדינת ישראל". על-פי לשונה, הזכות הטבעית, ההיסטורית והחוקית למולדת ולבירה מוקנית לעם היהודי, וזכות התביעה של מדינת ישראל לאזורים בארץ ישראל השנויים במחלוקת - יונקת גם כן מהיותה מדינת "העם היהודי". יוצא, שלמדינת ישראל יש כאן תפקיד של מיופת כוח או נאמנה לפיקדון ששמו ארץ ישראל, ובעבור מי? בעבור - העם היהודי. התפיסה הזאת נכונה ומדויקת מבחינה היסטורית ומשפטית כאחד, והיא מעלה את השאלה האם מותר למדינת ישראל גם לשלול זכויות על הארץ מן העם היהודי או לגרוע מהן? ובעברית פשוטה: האם מוסמכת המדינה, במקום להעניק לעם היהודי חלקי ארץ ישראל - לקרוע אותם ממנו ולתיתם לעם אחר? האם מותר לנאמן לפגוע ברכוש שניתן לו בנאמנות או לאפוטרופוס למעול בפיקדון שהופקד בידיו? וביתר ייחוד: אם תגיע יום אחד ממשלה בישראל למסקנה, שנאמנותה לאינטרסים של אזרחי מדינת ישראל מחייבת לשלול חבלי ארץ ישראל מן העם היהודי ולהעבירם לריבונות זרה - איזו נאמנות צריכה לגבור, הנאמנות למדינת ישראל או הנאמנות לעם היהודי? זה המקום לבדוק, מהיכן שואב העם היהודי את זכותו על ארץ ישראל - לא רק על-פי ספר הספרים בו הובטח לאברהם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", כי אם לפי משפט העמים. התשובה היא, שעד היום עומד בתוקף לגבי שטחי א"י המערבית שהיו כבושים ע"י ירדן עד יוני 1967 - מסמך בינלאומי הקרוי "המנדט על א"י". קצת היסטוריה. 400 שנים, עד לשנת 1917, הייתה ארץ ישראל נתונה לשלטון האימפריה הטורקית-עותומאנית שהשתרעה מן האוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי. ביחד עם גרמניה הייתה טורקיה בין המפסידות במלחמת העולם הראשונה (1914-1918), ואחריה חילקו ביניהן המעצמות המנצחות, אנגליה וצרפת, את האימפריה המנוצחת. הצרפתים זכו בסוריה ובלבנון והבריטים - בארץ ישראל ובעירק. אותה שעה, ארץ ישראל (פלשתין) כללה גם את שטחי ממלכת ירדן דהיום. את דרישתם לקבל את ארץ ישראל ביססו הבריטים על הבטחה בכתב ששלח שר החוץ שלהם, בלפור, עוד ב-1917 אל הלורד רוטשילד, שבה הבטיח בשם הוד מלכותו להביט בעין יפה על הקמת "בית לאומי לעם היהודי" בא"י. בכנס המעצמות המנצחות שהתקיים בסן-רמו בשנת 1920 לחצה בריטניה שארץ ישראל תימסר דווקא לה, על-מנת שתוכל להגשים את ההבטחה הנ"ל, שנכנסה להיסטוריה כ-"הצהרת בלפור", וכך היה. השטחים העותומאנים הוענקו למעצמות ע"י הגוף שקדם לאו'ם, הוא "חבר הלאומים" שמושבו היה בז'נבה. הם נמסרו בסטאטוס של "מנדטים", כלומר בנאמנות ובמעין ייפוי כוח מטעם חבר הלאומים, ביחד עם הוראות ספציפיות כיצד לנהלם לטובת תושביהם. על הצרפתים הוטל לנהל את סוריה והלבנון במטרה להכשירן לעצמאות והוראות דומות ניתנו לבריטניה לגבי עירק. אשר למנדט על א"י, כאן כתב המנדט שאושר בשנת 1922 סטה מן הקו שהנחה את יתר המנדטים וקבע באורח יוצא מן הכלל שא"י תנוהל לטובת העם היהודי דווקא. בימים ההם, הערבים היו רוב בארץ, כחצי מיליון, ואלו היהודים, כ-80.000, היו במיעוט. למרות זאת, הורה חבר הלאומים לאנגליה להקים בא"י "בית לאומי לעם היהודי", ואלו לעדות האחרות הובטחו רק זכויותיהן האזרחיות והדתיות: לרוב הערבי ניתנו זכויות-האדם ולמיעוט היהודי - מכלול הזכויות הלאומיות. הנימוק לכך מופיע במבוא לכתב המנדט: בהתחשב עם הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו. יש לתת משקל לכל מילה: הכירו בכך, שהיהודים הם עם והכירו כי לו, ורק לו, "זכויות היסטוריות" על א"י, שאת ביתו הלאומי ההרוס שם מאפשרים לו לבנות מ ח ד ש. לי הקטע הזה מזכיר את 'סוכת דוד הנופלת' של הנביא עמוס. הייתה זו שעת כוכב, שעת חסד נדירה ביחסים שבין אומות העולם לעם היהודי, ובל נשכח שהיה זה - ל פ נ י השואה! מדוע לא העניק המנדט זכויות פוליטיות לעם הפלשתיני? כי ב-1922 עוד לא הומצא העם הזה. ערביי א"י עוד לא ידעו שהם "פלשתינים". על כך הם החליטו רק לאחר שהמנדט נכנס לתוקף, כשהארץ החלה להיקרא "פלשתין" - מושג שלא היה קיים אצל הטורקים. או אז נפלו הערבים המקומיים, שעד אותו הזמן ראו את עצמם כבני האומה הערבית בדרום סוריה ולא יותר, על הרעיון הגאוני של היותם אומה נפרדת, "פלשתינית". חבר הלאומים זיכה את העם היהודי במה שהיו קוראים היום "העדפה מתקנת" - תיקון של עוול היסטורי. הוא סיפק לו את התנאים שבהם יוכל, במאמציו ש ל ו, להקים את אותו בית לאומי, ולצורך כך נצטוותה בריטניה בכתב המנדט לאפשר עלייה גדולה של יהודים לארץ וכן התיישבות יהודית צפופה על הקרקע, בין היתר על אדמות המדינה, והכל תוך הסתייעות בסוכנות היהודית. כל זה כתוב במפורש בכתב המנדט. הקמתה בפועל של "סוכת דוד הנופלת" הושארה בידי העם היהודי בעצמו: הוא ורק הוא היה צריך לעזוב ארצות בגולה שבכמה מהן שהה אלף וגם אלפיים שנים, להפוך בכספו ובזיעת אפו ארץ שממה לגן פורח ולשפוך מדמו כדי להגן על הבית הלאומי הזה. ורק לאחר שהעם היהודי עמד במבחן הזה, ובמידה שעמד בו, הצליח להקים לו בארץ ישראל מדינה. הערבים הביעו מהרגע הראשון את התנגדותם למנדט במהומות ובטרור, ועל כן פנו הבריטים עוד בשנת 1922 אל חבר הלאומים בבקשה לדחות באופן זמני את ביצוע סעיפי הבית הלאומי היהודי בכל הנוגע לאזור שממזרח לנהר הירדן. ה"זמני" הפך לקבוע, והשטח - שלושה רבעים מן המנדט כולו - הוגדר כאמירות בראשות האמיר עבדאללה. עלייה והתיישבות של יהודים לתוכו נאסרו לחלוטין. לימים, הפכה האמירות לממלכה, ועם תום המנדט פלשה למערב א"י וכבשה את מזרח ירושלים ואת יהודה ושומרון, עד שאלה שוחררו ב-1967 ע'י צה'ל. לכאורה, אותו הרבע מן השטח שנותר אחרי ניתוק עבר הירדן הוחזר ע"י מדינת ישראל לעם היהודי. הכל בהנחה, שמדינת ישראל מייצגת, ומייצגת נאמנה, את העם היהודי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התפרק חבר הלאומים. במקומו באו "האומות המאוחדות" והתעוררה השאלה, מה בדבר המנדטים יצירי חבר הלאומים לשעבר? על המדוכה הזאת ישבו בסן פרנציסקו לאחר תום המלחמה מנסחי מגילת האו"ם, וביניהם כמה ממנהיגי ומשפטני יהדות אמריקה וגם - הפרופסור בן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה. בהשפעתם ובלחצם נוסח הסעיף 80 במגילת האו'ם, השייך לפרק העוסק במוסד חדש שהקים האו"ם במקום המנדטים ושמו - "שטחי נאמנות". סעיף 80 הכניס סייג: "שום דבר בפרק זה לא יפורש... כמשנה בצורה כלשהי זכויות כלשהן של מדינות או עמים או את התניות של כל מסמך בינלאומי קיים..." כלומר, במידה ומעמד הטריטוריה לא שונה בפירוש ממנדט ל"שטח נאמנות" - וכך היה בארץ ישראל שהייתה עדיין תחת שלטון בריטי ולא הוכרזה כ"שטח נאמנות" - זכויות שעמים רכשו בשעתו על-פי מנדט, יישארו בתוקף גם תחת האו'ם. את "העמים" דאגו להכניס לטקסט של סעיף 80 המנהיגים היהודים, ולאיזה עם התכוונו סטפן ווייז, פיטר ברגסון ובן-ציון נתניהו? לעם היהודי, כמובן, שעל זכויותיו על-פי המנדט בקשו לשמור: הזכות להקים בא"י בית לאומי והזכות לעלייה ולהתיישבות בכל מערב א"י, כולל כמובן את מה שהפולש הירדני כינה " הגדה המערבית". ביהודה ושומרון ובירושלים ההיסטורית החל העם היהודי ליהנות מן הזכויות האלה רק לאחר ששוחררו ע"י מדינת ישראל מן הכיבוש הירדני. גם בית הדין הבינלאומי בהאג החליט, שבשטח מנדטורי לשעבר, שלא הפך למדינה ריבונית או לחלק ממנה, ההוראות המהותיות של המנדט נשארות בתוקף, וחובה על כל מי שמחזיק בשטח להמשיך ולקיים בו את מצוות המנדט, שהן "נאמנות מקודשת מטעם האנושות". בית הדין פסק כך לגבי המושבה הגרמנית לשעבר "אפריקה הדרומית-מערבית" (היום נמיביה), שהפכה למנדט דרום-אפריקני ואחרי מלחמת העולם השנייה ניסו השלטונות להנהיג בה "אפרטהייד" שהייתה אסורה עפ'י המנדט. בית הדין פסל את האפליה הגזעית הזאת בהסתמך על המנדט, למרות שכבר פג תוקפו. גדולי משפטני המשפט הבינלאומי, ובתוכם השופט יוליוס סטון והמלומד ואיש משרד החוץ האמריקני יוג'ין רוסטו, גורסים שאותו דין חל על יהודה, שומרון וחבל עזה. רצה הגורל, ואם תרצו - השגחה עליונה, שחוץ מן הקוטב הצפוני והדרומי נותרו בכל כדור הארץ רק אזורי יש"ע כשטחי מנדט, חסרי ריבונות. לכן, גם שלטון אחר שאינו מדינת ישראל, לו שלט היום ביהודה ושומרון, היה גם הוא מחויב לנהלו לטובת האינטרסים של העם היהודי, כמצוות המנדט. מותר אולי להוסיף - לא כל שכן כשהמחזיקה בשטח מדינת ישראל, המתיימרת להיות מדינת העם היהודי. ההמשך הוא חלום בלהות. לקראת 'שלום-בלהות' מנהלת מדינת ישראל מו'מ עם רוח רפאים פלשתינית לגזול מן העם היהודי את ירושלים, הרי יהודה ואפרים ובקעת הירדן - לב 'הארץ המובטחת', שהובטחה לעם היהודי גם משמיים וגם במשפט העמים, כפי שראינו. יש מחלה, בה מיצי הקיבה, במקום לעכל את האוכל אוכלים את הקיבה עצמה. אם מדינת ישראל, באמצעות ממשלת ישראל, תמסור לזרים את ארצו של העם היהודי, יוכל להאמר עלייה שלקתה במחלה מעין זו. עם התובנות האלה הבה ונקרא שוב את הודעת הממשלה שציטטנו לעיל: "לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית, וחוקית למולדתו ולבירתו הנצחית, ירושלים". השומעת הממשלה את מה שפיה אומר? שהרי אם זה נכון, כוונת ראש הממשלה להקים לערבים מדינה במולדתו ובבירתו של העם היהודי היא לא פחות מאשר - 'בלתי טבעית, אנטי-היסטורית ולא-חוקית'!...