בעוד שרבים יודעים ומודעים לעיקרון-העל השולט בחוק הירושה, לפיו מי שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו, פסול מלרשת את מי שרצה הוא להביא למותו, הרי עיקרון זה אינו כה חד, ברור ונהיר בכל הקשור לחלוקת הרכוש בין בני-זוג, שעה שאחד מהם היה מעורב בניסיון להביא למותו של בן-זוגו. עיקרון-העל חל בדיני ירושה וקובע גם, כי מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע, על-פי צוואה מסוימת, פסול מלרשת את המוריש, אינו כה חד-משמעתי שעה במדובר במימוש נכסי ממון בין בני-זוג, שעה שאחד מהם היה מעורב בניסיון להביא למותו של בן-זוגו.
- "מערכת יחסים משפחתית עכורה הסתיימה בכך שאדם ניסה לשלוח יד בחיי אשתו. הוא הורשע בניסיון לרצח ונגזר עליו עונש מאסר ממושך בעקבות הרשעתו. בני הזוג התגרשו, וכעת עומדת לדיון חלוקת הנכסים המשפחתיים ביניהם. האם ניסיון הרצח צריך להשפיע על חלוקת הרכוש בין בני הזוג? או שמא: דין הרצח והעונש - לחוד, ודין הממון וחלוקתו - לחוד? שאלה זו התבררה בפנינו במלוא עוצמתה - המשפטית, הערכית, המוסרית והרגשית".
במילים אלה נפתח פסק-דינה [ראה ידיעה בנושא משמאל: "העליון: אלימות קשה - שיקול באיזון משאבים"] של
כבוד השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז, אחת משלושת שופטי בית המשפט העליון שישבו אלי מדין, לדון בשאלה העקרונית, אם מעשיו האלימים הללו של הבעל פוגעים בזכויותיו הכספיות, שנצברו לזכותו בתקופת מערכת נישואיו עם אשתו.
שתי ערכאות משפטיות - בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי - פסקו לחובתה של האישה ולטובתו של בן-הזוג. בית המשפט העליון העמיד לנגד עיניו את הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973,
שעניינה שלילת חלוקה שוויוניות בין בני-זוג, בחלוקת הרכוש ביניהם, במקרה של איזון משאבים, כאשר לעניין זה קובע סעיף 8 לחוק זה, דברים, בזו הלשון:
- "8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין - לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: (1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג; (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג; (3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע; (4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע".
בית המשפט העליון הגיע למסקנה, בפסק-דינו, כי המקרה שבפניו מצדיק את קבלת הבקשה למתן רשות הערעור. עוד קבע בית המשפט העליון בפסק-דינו זה, כי השאלה, אלו נסיבות תיחשבנה ל"מיוחדות" לצורך איזון משאבים בין בני זוג, היא שאלה חברתית ומשפטית נכבדה, שעשויה להתברר במקרים נוספים. בפסק-דינו מדגיש ומציין בית המשפט העליון, כי השאלה אלו נסיבות תיחשבנה ל"מיוחדות" ואלו נסיבות תיחשבנה ל"רגילות", לא זכתה להתייחסות מלאה בפסיקה שנדרשה להיבטים של אשם בפירוק מערכת היחסים הזוגית.
