בראשון בספטמבר 1982 הכריז נשיא ארה"ב, רונלד ריגן, על תוכנית שלום משלו, "תוכנית ריגן". לב התוכנית היה כמובן "שלום תמורת שטחים", ובמסגרתו אמורה הייתה ישראל לוותר על כל שטחי יש"ע תמורת שלום מלא. היה זה ארבעה חודשים בלבד לאחר תקדים של נסיגה עד למילימטר האחרון, מסירת כל סיני למצרים, באפריל. ריגן ניסה לשמר את המומנטום.
תגובתו של ראש הממשלה, מנחם בגין, הייתה חדה ולא הותירה מקום לטעויות. "אני דוחה את התוכנית הזו על הסף" הכריז מעל כל במה, ולמען הסר ספק הקים כמה ישובים חדשים ביו"ש. הנשיא ריגן עצר אספקת מטוסים לשלושה חודשים, ניגב את הרוק וקבר בשקט את התוכנית שנשאה את שמו. לא הייתה זו הפעם הראשונה. קדמו לכך הפצצת הכור בעירק וסיפוח ירושלים ורמת הגולן בידי בגין, ללא כל תיאום או הסכמה מצד וושינגטון.
עוצמת ההעזה של בגין מתבלטת על הרקע המדיני והביטחוני של סתיו 1982. התלות של ישראל בארה"ב הייתה מוחלטת בכסף ובנשק. הסיוע של שלושה מיליארד דולר בשנה שניתן לישראל היה קריטי, ובנוסף ארה"ב הקימה בנגב שלושה שדות תעופה חלופיים לאלו שנמסרו למצרים. ישראל הייתה שקועה באינפלציה של מאות אחוזים בשנה, לא היו לה מקורות אנרגיה עצמאיים, ואיש, פרט לארה"ב, לא היה מוכן למכור לה נשק. ישראל הייתה מוקפת בצבאות גדולים של מדינות ערב, כבר ללא סיני, ומול "החזית המזרחית", קואליציה אפשרית של סוריה, ירדן ועירק של
סדאם חוסיין, שסיפקה כאב ראש לא קטן לצה"ל.
שלושה חודשים קודם, ביוני, פרצה מלחמת לבנון הראשונה שבעקבותיה החזירה מצרים הביתה את השגריר. לאחר שבמלחמה הכריע חיל האויר את מערכת הנ"מ הסורית, שהתבססה על מיטב תוצרת בריה"מ, והותיר את הגוש הסובייטי כולו בהלם, כשהוא ערום מהגנה אווירית, הגיבו הסובייטים במעורבות חסרת תקדים בניהול, ציוד ומעורבות בשורות הצבא הסורי. ביולי הופל מטוס ישראלי, כנראה בידי צוות סובייטי, וידיעות שהתפרסמו אז דיברו על רוסים שנהרגו בהפצצה ישראלית שהשמידה את שרידי המטוס.
כל הנסיבות המלחיצות הללו לא הרתיעו את בגין מלהשליך את ידידו, רונלד ריגן, לכל הרוחות, בתגובה בוטה, מעליבה וקיצונית. אבל כך למדו האמריקנים להיזהר, ושאין דין סיני כדין יש"ע.
לעומת המצור שבו נמצאה ישראל העניה והתלותית אז, מצבה היום שונה באופן דרמטי. הגוש הסובייטי ששאף לכיבוש העולם, איננו. "החזית המזרחית" וצבאות ערב האימתניים שהקיפו את ישראל, מפורקים, המצרים עסוקים במאבק פנימי, המרחב הערבי נמצא בעיצומה של מלחמה דתית ועדתית, ואויבינו הורגים במרץ רב איש את אחיו באמצעות הנשק שהכינו עבורנו.
כלכלת ישראל הינה אחת האיתנות בעולם, ישראל מובילה במהפכת המידע שבינתיים התחוללה, יש לה מקורות אנרגיה גדולים, והיא אחת מיצרניות הנשק הגדולות בעולם, כאשר על לקוחותיה נמנים גם רוסיה, האויב האימתני של אתמול, וצרפת, שהטילה עליה בזמנו אמברגו נשק. ישראל יכולה כרצונה לקנות מטוסים ומערכות נשק מכולם, כולל רוסיה וסין. הפער הצבאי והטכנולוגי העצום שפתחה ישראל מול שכנותיה, מסלק מהן כל מחשבה על מלחמה.
מדינות דרום אירופה מעונינות בגז הישראלי ולרוסיה יש אינטרס לתאם איתה מחירים ופעילות משותפת בנושאי אנרגיה. מיקומה של ישראל הפך אותה לחוליה מקשרת בין המערב למזרח המתעורר, ונוכח המפולת של "האביב הערבי", נותרו חיפה ואשדוד הנמלים היחידים במזרח הים התיכון שהם בטוחים ואמינים.
בניגוד לתקופת ריגן, ארה"ב של אובמה אינה אלא צל של עצמה. מדיניות החוץ שלו צועדת מדחי אל דחי, מדיניות הפנים שלו הובילה את החברה האמריקנית לקרע חמור, הכלכלה שקועה בגירעון מחריד, 50 מיליון איש חיים על תלושי מזון ותוכנית הבריאות הממלכתית, "אובמהקייר" תקועה. יוקרתו של הנשיא נמצאת בשפל חסר תקדים.
על-רקע זה מתיימר שר החוץ האמריקני,
ג'ון קרי, לפתור תוך כמה חודשים את הסכסוך המזרח תיכוני הכרוני, ולוחץ על ישראל למהר ולהקים בלב המולדת היהודית ההיסטורית עוד מדינה ערבית מושחתת וקיקיונית, של עם מזויף שמעולם לא התקיים, ללא כל סיכוי לקיום עצמאי, שכל תירוץ הקמתה נובע מהכוונה לקעקע את קיומה של ישראל.
את דרישתם זו מגישים אובמה וקרי מיד לאחר שסיימו לרמות את ישראל כשהגיעו מאחורי גבה להסכם כניעה עם שלטון הטרור האירני, המסוכן לשלום העולם, לאחר שבגדו בכל ידידיהם במדינות ערב וגרמו לנפילתם, והוכיחו כי מילה שלהם אינה מילה, ואוי לו למי שסומך על ארה"ב כיום.
על-רקע זה, הרבה יותר קל היום לעמוד מול אובמה ולומר לו בפה מלא, כמו בגין "אדוני הנשיא, אני דוחה את דרישתך על הסף".
