ברגל שמאל

לא כך צריך להתחיל את דרכו מי שעומד לשלוט בקונצרן הגדול בישראל. דומה שמוטי בן-משה עוד לא הבין מה המשמעות של לפעול בחברה בה הציבור הוא גם שותף, גם נושה וגם לקוח. החרם של בן-משה (דרך היחצ"ן שלו, טל רבינא) על News1 מלמד, שהאיש אינו מבין כיצד פועלת עיתונות חופשית ולוקה בדיוק במה שהאשים את נוחי דנקנר: בתפישה של "מגיע לי". ואגב: News1 לא לבד בקטע הזה; יש לפחות עוד כלי תקשורת חשוב אחד שמקבל כתף קרה מצד בן-משה ואנשיו. החטא שלנו: העזנו להעלות ספקות בנוגע לבן-משה. על כך יש לי ארבע הערות. הראשונה: ב-News1 מעולם לא התרגשנו מהחרמות ולא נתחיל עכשיו. השנייה: טוב שדנקנר הספיק למכור את מעריב; היה רע מאוד אם בן-משה סותם הפיות היה הבעלים של עיתון. השלישית: ההתנהגות הזו מלמדת, שיש להתייחס בספקנות להצהרות של בן-משה על שקיפות ויושרה. הרביעית: מי שמתנהג כך אינו ראוי להיות הבעלים של חברה ציבורית.

לפעמים רגל שמאל היא סתם פתיחה רעה, אבל יש מקרים בהם היא כה משמעותית, עד שלא ניתן בכלל להמשיך משם. המסתננים הם דוגמה מובהקת למצב כזה. עשרות אלפים כאלו נכנסו לארץ בצורה בלתי חוקית, רובם המכריע – מסיבות כלכליות גרידא. אם הם היו פליטים אמיתיים, הרבה יותר סביר מבחינתם היה למצוא מקלט במדינות שכנות לארצות מוצאם, ולא לנדוד מאות קילומטרים נוספים בתנאים בלתי אנושיים. כאשר נבדקים ענייניהם בצורה פרטנית, נמצא כמעט תמיד שאלו מהגרי עבודה ולא מבקשי מקלט; בתי המשפט מאשרים ממצאים אלו, שבדרך כלל אף נתמכים בידי נציבות האו"ם לפליטים. לכן, כל המחאות שלהם – וקרוב לוודאי שיש מאחוריהם ארגונים פוליטיים הרוצים לפגוע בישראל – לא יכולות אפילו להתחיל להישמע. עבריין לא יכול לבוא בטענות על כך שפועלים נגדו כחוק, פושע לא יישמע בטענה שרודפים אותו לריק – וזה בדיוק מה שהמסתננים: עבריינים ופושעים.

איך אפשר בכלל להתחיל לדבר עם מי שאינו מכיר בזכותי להתקיים? איך אפשר בכלל להתחיל לדבר עם מי שמסית את ילדיו נגדי? איך אפשר בכלל להתחיל לדבר עם מי שמתנגד ליסוד-היסודות של קיומי? עוד לפני שמדברים עם הפלשתינים על גבולות וביטחון וירושלים והתנחלויות, עלינו לשאול את עצמנו אם יש בכלל עם מי לדבר. כמו בקטע הקודם, גם בנושא הזה "רגל שמאל" אינה ההתחלה אלא המהות. הפלשתינים אינם מוכנים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, עומדים על "זכות השיבה" ומחנכים את ילדיהם לאנטישמיות ואלימות. כל אחד מאלו בפני עצמו מלמד שמדובר באויב פנאטי, שלכל היותר מוכן לתת לנו פסק זמן לפני שינסה לזרוק אותנו לים. עכשיו תחשבו מה כל זה אומר ביחד. וזה לא החמאס; זו הרשות הפלשתינית, שעוד ב-1993 התחייבה להכיר בישראל ולהפסיק את ההסתה. אז איזה טעם בכלל יש לדבר איתם?

ליתר דיוק: "פה שמאל". לגורמים פוליטיים יש נטייה להשתמש בכינויים מוקצנים כלפי עצמם וכלפי יריביהם, אך דומה שהשמאל בישראל עושה זאת בעיקר בצורה היוצרת דה-לגיטימציה למי שאינו משתייך למחנהו. למשל: השמאל הוא "מחנה השלום" – מה שרומז שהימין הוא "מחנה המלחמה". מי שמתגורר בשדה בוקר הוא מתיישב (ולכן הוא חיובי), אבל מי שמתגורר בבית אל הוא מתנחל (ולכן הוא שלילי). מי שתוקף את בנימין נתניהו מביע דעה, אבל מי שתקף את יצחק רבין היה מסית. מי שתוקף ערבים הוא פושע, בעוד מי שתוקף חיילים מממש את זכותו להפגין. אני מעלה את זה משום שהשבוע כינה בית הדין האיזורי לעבודה את חגי מטר "סרבן מצפון". אני לא נכנס לשאלה הנכבדה, האם חופש הביטוי של עיתון אינו מאפשר לו לבחור את הכותבים בו, והאם חופש הביטוי של שלמה בן-צבי שווה פחות מזה של חגי מטר; לכך עוד יידרשו בתי המשפט. אני גם לא שואל כמה עיתונאים דתיים ו/או ימניים יש בקבוצת הארץ; התשובה לזה מובנת מאליה. מה שמטריד אותי הוא, שהשופט אורן שגב אימץ את הכינוי הזה על קרבו וכרעיו, אפילו בלי מרכאות. הכינוי הזה אומר, שמי שמסרב לשרת בצה"ל הוא בעל מצפון, כלומר: מי שמשרת הוא חסר מצפון. לכן, זהו ביטוי פסול מעיקרו. אפשר לומר "סרבן אידיאולוגי", משום שאידיאולוגיה היא עניינו של כל אדם; המצפון אמור להיות בעיקרו אחיד ומחייב. אין מצפון ימני ומצפון שמאלי; יש מצפון אנושי. כאשר שופט בישראל משתמש בביטוי כה טעון וכה מגמתי, מוטל צל כבד על פסיקתו הספציפית בפרט ועל התאמתו לשיפוט בכלל.

אם אני אלי גוטמן, אני מודיע להתאחדות לכדורגל: תודה רבה, אבל אני לא אהיה מאמן הנבחרת. הרי במשך שבועות הדליפו וסיפרו ואמרו ורמזו, שאבי לוזון ושטרן חלובה בכלל לא רוצים אותי. הרי היו"ר וממלא מקומו הקימו ועדת איתור, ושוב הדליפו וסיפרו ואמרו ורמזו שהמטרה היא להביא במקומי מאמן כושל (אלי אוחנה) וסוכן שחקנים (אבי נמני) ואולי מישהו שמעולם לא היה לא זה ולא זה (אייל ברקוביץ). ואז פתאום נזכרו בי? מה זה משדר כלפי השחקנים, כלפי האוהדים, כלפי בעלי הקבוצות, כלפי התקשורת? שאני ברירת מחדל? או שזה אומר שהבוסים שלי הם מעמידי פנים במקרה הטוב ושקרנים במקרה הגרוע? אבל אלי גוטמן לא יגיד את זה. כי הוא בדיוק כמו אותו גבאי בעיירה, שכל אנשי הקהילה חירפו וגידפו אותו ללא הרף, אך כאשר נשאל מדוע הוא ממשיך בתפקידו – השיב: אני יודע, אבל הכבוד, הכבוד! אה, כן, וגם 1.2 מיליון שקל בשנה תמורת כישלון אחרי כישלון.

מקור הביטוי "ברגל שמאל" הוא אמונה טפלה: לא להיכנס לחדר, לבית או אפילו למגרש כדורגל ברגל שמאל. מפתיע לראות, כיצד האמונות הטפלות עדיין שרירות וקיימות בעידן של ידע, מידע והשכלה. אולי זה כבר לא החתול השחור או לעבור מתחת לסולם, אך הן בהחלט כאן – ואפילו מתוחכמות מאי-פעם. לחשוב שרוטל יי"ש בקבר ר' שמעון בר יוחאי מרפא עקרות, זו אמונה טפלה. לחשוב שח"י שקלים לקופת הצדקה (הנכונה!) פותר אבטלה, זו אמונה טפלה. וכך הלאה וכך הלאה, עד שבמקרים לא מעטים האמונה הטפלה הופכת לעבודת אלילים של ממש. ולמה זה קורה? כי יש הרבה אנשים שמרוויחים הרבה כסף ממצוקה, תמימות ובורות של אחרים. מדי פעם המשטרה מטפלת בקיצוניים שבהם, אבל לא במידה מספקת. ואילו הרבנים ומנהיגי הציבור כמעט ולא מתערבים, גם משום שבלא-מעט מקרים מדובר במי שמוקפים בבריונים ואפילו בפושעים. התוצאה: הנוכלים משגשגים.