1. "היכנס להיסטוריה", הם מאיצים בו, אחרת תיזכר רק כ"הערת שוליים". כך פרשנים ועיתונאים רבים. ואנחנו מבינים שכוונתם היא להגשמת חזון האימים המדיני של השמאל הישראלי. כמו לא עברנו עשרים שנה מאז ההסכם האומלל באוסלו, כמו לא טפחה המציאות על פניהם של מטיפי חורבן ההתיישבות, אלה המכנים את נחלת אבותינו "גדה" (כמה קילומטרים מערבה מנהר הירדן נחשבים עדיין לגדתו?)
"השאלה הגדולה", כתב
אמנון אברמוביץ' השבוע, "היא מה נתניהו רוצה לעשות כשיהיה גדול", ומייד הסביר את המשפט האינפנטילי: "בתור איזה ראש
ממשלה הוא חפץ להירשם בדברי ימי ישראל: פורץ דרך, הופך מגמה או כמי שנכשל במבחן התוצאה". והוא מונה:
דוד בן-גוריון, מנחם בגין ו
אריאל שרון החיוביים מול
גולדה מאיר ו
אהוד ברק השליליים. לדעתו, כמובן. דבר דומה שמעתי מ
ברק רביד. האמת היא שפיתויי ה"כניסה להיסטוריה" מלווים אותנו מאז ומעולם.
מהו זיכרון היסטורי? מה אנחנו זוכרים ועד כמה זה חשוב לנו? על-פי רוב, האירועים גדולים מהאנשים היוצרים אותם: אפילו דוד בן-גוריון מול הקמת מדינת ישראל - האם קיים שוויון בזיכרון? אז אריאל שרון ייזכר בהיסטוריה כמי שביצע הינתקות מרצועת עזה והחריב יישובים יהודיים פורחים שהוא עצמו עמל להקימם. האם זה עזר לו במבחן הרהביליטציה בשמאל הישראלי? לזמן קצר. השנאה אליו נותרה בעינה. כעת נוספה שנאה מצד מעריציו וחסידיו לשעבר. לבד מההשחתה המוסרית של החרבת יישובים יהודיים, הרי הנסיגה ללא הסדר וללא שליטה בציר פילדלפי, הביאה לעליית חמאס - בניגוד לתחזיות האברמוביצ'ים. בדרום הארץ קמה מדינת חמאס אירנית.
אהוד ברק הוא סדין אדום עבור השמאל. ברק רכב על גלי השנאה ל
בנימין נתניהו והוכרז כמשיח וכממשיכו של
יצחק רבין ז"ל. בגלגולי נסיבות ההיסטוריה (ושמא: עורמת ההיסטוריה) חשף ברק את חוסר התוחלת שבתוכניות השמאל הישראלי. הוא הגיע עד הקצה מבחינת הצעותיו לפלשתינים (טוב, מאז גילינו שאחרי הקצה יש תהום ואחריה יש עוד). הסירוב של ערפאת והמלחמה שהכריז עלינו, הוכיחו לרובנו שהטיעון המרכזי שעליו נשען השמאל - שאפשר להגיע עם הפלשתינים להסדר, כלומר "יש פרטנר" - נפל. אין לנו שותפי אמת בקרב ההנהגה הפלשתינית לשלום. מאה שנים אנחנו מוכנים להתפשר והם מסרבים. אבל האברמוביצ'ים רק מתחלפים. מה שנותר קבוע הוא "אשמתנו".
2. עכשיו אנחנו מנהלים מו"מ עם חמולת רמאללה, בתקווה שהסער והפרץ במזרח התיכון לא יפגעו בהסדר עם אבו מאזן. נראה הגיוני? לעינינו משתנה המזרח התיכון, הפוך מחזונו של
שמעון פרס, שניבא "מזרח תיכון חדש". האם חכם יהיה לחתום על נייר עם הנהגה ערבית באזור, לא כל שכן עם קבוצה המתיימרת להנהיג את הפלשתינים אבל מזמן לא עמדה לבחירות?
הנה תסריט: אחרי הקמת המדינה הפלשתינית, יקומו מרבצם התאים הרדומים של המהפכה הירוקה וחמאס ישתלט על גבעות השומרון. אירן תקבל מוצב אדיר החולש על מרכז הארץ. מאות אלפים ואולי מיליונים ייכנסו לתא השטח הקטן הזה ויתסיסו גם את ערביי ישראל שיפתחו בהפגנות ואינתיפאדות. במקביל יחל טפטוף רקטות לעברנו שיאיים להפוך לגשם. לא הגיוני? מה שאירע במצרים, בלוב ובעירק הגיוני יותר?
תסריט אחר: עד מתי תוכלנה ארה"ב וישראל לשמור על בית המלוכה ההאשמי בירדן? רוב האוכלוסייה שם מוגדרת כפלשתינית ומנוכרת למשפחה ההאשמית. נניח שבעשור הקרוב יופל בית המלוכה והפלשתינים יתפסו את השלטון, האם זה ישנה את מאזן הכוחות בגבולנו? האם זה משנה את התוכניות המדיניות וה"פתרונות" המתרוצצים עכשיו בחדרים סודיים?
מדינת ישראל היא ספינה בלב ים סוער. לבד מהגלים האדירים המאיימים להטביעה, יש קרחוני ענק וסלעים אדירים המחייבים ניווט זהיר ואחראי ביניהם. במקביל אנחנו עמלים לפתח את החיים, הרוח והתרבות והמדע בספינה הזאת. עד כה הצלחנו לא רע, תודה לאל. זאת ההיסטוריה! אנחנו חיים אותה ויוצרים אותה בעצם קיומה של מדינה יהודית אחרי אובדן עצמאותנו לפני כמעט שני מילניומים וכשבעים שנה אחרי קטסטרופה שאיימה כמעט למחוק אותנו לגמרי. זאת ההיסטוריה! את מי מעניין שנהיה הערת שוליים, אם במשמרת שלנו תטבע הספינה?
3. הפיתוי שמציע השמאל למנהיגי הרוב השמרני בישראל "להיכנס להיסטוריה", מזכיר תמה ידועה בספרות, שלפיה נדרש הגיבור למכור את נפשו תמורת נצח מדומיין, רק כדי למצוא לבסוף שהנצח שהובטח מתגלה כגיהינום. ה"פתרונות" הניתכים עלינו בחמת זעם הולכת וגדלה, נובעים מהסירוב להכיר במציאות ובשורש הסכסוך שאינו - ומעולם לא היה - טריטוריאלי. אחרי יותר ממאה שנות סכסוך ועשרים שנים של ניסיונות מעבדה, יכולנו לצפות ממשווקי הפתרונות הכושלים להיכבד בפינתם ולשתוק, ולכל הפחות ללמוד דרכי צניעות ולא להתיימר לכפות פתרונות על מציאות שפעם אחר פעם מתכחשת לתיאור שלהם אותה. ההיסטוריה גדולה ורחבה הרבה יותר מאלה המנסים לשכנע אותנו שאפשר לשלוט בה.
הסופר אלבר קאמי בספרו המופתי "הדֶבֶר" דיבר על אנשים כאלה. העיר אוראן היא סמל לציביליזציה המותקפת בידי אסון (מגפה, מלחמה וכו'): "היו בעולם מגפות-דֶבר לא פחות ממלחמות. ואעפ"כ, גם הדֶבר וגם המלחמה, תמיד ימצאו את בני האדם כה בלתי מוכנים... שעה שפורצת מלחמה, אומרים בני אדם: 'זה לא יימשך, זה אווילי מדי'.
"ואכן, בלי ספק, שמלחמה היא דבר אווילי מדי, אבל אין מונע בעדה מלהימשך. האיוולת תמיד עקשנית, ויכול היה אדם להרגיש בכך לולא הייתה דעתו נתונה תמיד על עצמו. בני עירנו היו, מבחינה זו, ככל האדם; הם חשבו על עצמם, לשון אחרת - הומניסטים היו: הם לא האמינו במגפות. המגפה אינה כשיעור מידתו של האדם, לפיכך אומר אדם בליבו כי המגפה נעדרת ממשות היא, חלום רע העתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני האדם הם שחולפים, וההומניסטים שבהם בראש ובראשונה, לפי שלא נקטו אמצעי זהירות. בני עירנו לא היו אשמים יותר מזולתם. הם שכחו דרכי ענווה, זה הכל... סבורים היו שהם בני חורין, ולעולם לא יהיה אדם בן-חורין כל עוד תהיינה מגפות" (סוף ציטוט).
לא "כניסה להיסטוריה" דרושה לנו, גם לא מהפכה וגיליוטינה. סבלנו די מזה. "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן..." סבלנות דרושה לנו. ואמונה.
