התערוכה על הורדוס, שננעלה בראשית השבוע, הזכירה לי אלמנטים בסדר גודל שמצויים במוזאון פֶָרגָמון (PERGAMON) בברלין, כמו מקדש פרגמון, שער השוק של מילטוס, שער אישתר, דרך התהלוכות מבבל, ועוד כהנה וכהנה. הכול בממדים מקוריים. ענק. עם זאת, אצלי ביקור באתרים מונומנטאליים משאיר לא רק תחושה של סיפוק אמנותי, ולימוד היסטוריה, אלא גם שובל אחר. חלקו משותף לכול האוביקטים המונומנטאליים בעולם. למשל מי יודע כמה מיליוני אנשים הוקרבו בעת בניית הפירמידות, וההיכלים במערב ובמזרח לתפארת השליטים שהקימו אותם ואנו נהנים מהם. לגבי הורדוס יש עוד אלמנט. מקדמת דנא עם ישראל עושה חשבון מר עם אויבים עד כדי ציווי למחוק אותם ולהשמידם, כמו עמלק. אבל הוא שומר על זיקה עם כול מיני גורמים, "מכשיר שרצים" ומאמץ אותם כגיבורים בהיסטוריה היהודית. רחב הייתה זונה אבל היא מוזכרת לטובה במקרא, כמטה- הארי" שהנחתה את המרגלים שלנו. אסתר הייתה מן הסתם נערה בהרמון של אחשוורוש, אבל מכיוון שהנישואין הטיבו עם העם היא נהפכה למלכת אסתר שלנו, ואחשוורוש ליקיר העם. מרדכי, הדוד, היה עבד המלך והוא מכונה צדיק ויש לנו מגילת אסתר. דוד המלך ראה את בת שבע היפה מתרחצת על גג ביתה, חשק בה השכיב אותה והיא הרתה לו. לפי גרסה אחת הוא שלח את אוריה החיתי, המפקד, לחזית כדי שהוא ייהרג, ואז יישא את בת שבע לאישה. נתן החכם אומנם זעק על כך, אך "כינור דוד" המשיך לנגן ודוד ""מלך ישראל חי וקיים". מסופר שדוד המלך שימש דוגמה לדוד אחר, דוד בן-גוריון כאשר הודיעו לו שמשה דיין מקרובו -נואף, הוא הסתמך על תקדים דוד המלך. הורדוס היה אדומי, דבר לא ייחודי בתולדות ישראל.. גם יתרו חותן משה לא היה יהודי, אלא שהוא לא מלך ולא רצח. . הורדוס שלט בחסות הרומאים וסגד לתרבות רומי, שני דברים נתעבים בעיניי היהודים הוא היה מלך אכזר שהוציא להורג את אשתו וילדיו ובכך חיסל את שושלת החשמונאים אבל אצל היהודים הוא נרשם כמלך גדול בנאי אדיר, ומלך ששמר על ממלכת יהודה, אומנם כגרורה של רומי, כמה עשרות שנים. המלך המגלומני הזה הפך את ההרודיון לסרקופג שבו לפי המסופר הוא נקבר. היהדות חיבקה אותו ושומרת את זכרו. עד כדי כך שכאשר פרופסור ישראל אלדד(שייב) פובליציסט והיסטוריון לאומני, בשבחו את טדי קולק, אמר ש "קולק היה בנאי ירושלים, שני להורדוס." ישראל ההיסטורית שהסתפקה במשכן צנוע סוגדת לארמונות הורדוס. אבל זאת הקדמה אגבית. ראוי גם ראוי היה לבקר בתערוכה מרשימה, מונומנטאלית זאת. לי זאת הייתה חוויה מיוחדת כי המלווה שלי בר אוריין, גם בהיסטוריה העתיקה וגם בחדשה, ידען כלבבי. יואל שר. הוא ואביבה רעייתו היו שכנים שלנו בעבר כשגרנו בשכונת קטמון הישנה בירושלים. יואל סיפר לי כי בשעתו הוא חשב לצרף אותי לביקור כאשר היו אצלו זוג ידידים מקונסטאנז שבגרמניה. פרופסור ארהארד ויהן ורעייתו מרים. Prof.Erhard Roy Wiehn אומנם אז פספסתי, אבל בין לבין ביקרתי בווינה, והצ'ופר שזכיתי לו כאשר הפניתי תשומת לבו לרשמיי מאותו ביקור, היה סיפור. אצל יואל אין סיפור בודד. הוא תמיד מחרוזת של כמה סיפורים.. יואל היה שגריר ישראל בווינה. והוא שאל אותי אם ביקרתי בבית השגריר. עניתי בשלילה. יואל אמר שחבל שלא ביקרתי. שכן זה בית מאוד מיוחד במינו. הוא נבנה ב-1928 על-ידי האדריכל אדולף לוס, שהיה אחד ממובילי תנועת הבאוהאוס, בעבור תעשיין הטקסטיל האנס מולר. אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה באביב 1938 עלו בני משפחת מולר ארצה והקימו את מפעל "אתא". הבית הוחרם ע"י הנאצים. אחרי המלחמה הבית הוחזר למולר, אבל דרשו ממנו תשלום מיסים גם בעד התקופה הנאצית. זה עורר את זעמו של מולר והוא החליט שהוא לא רוצה בו יותר, ותרם אותו למדינת ישראל . מאז ישבו בו כל נציגי ישראל, בהתחלה קונסול כללי ומשנת 1955 שגרירים. כבניין של אדולף לוס הוא נחשב כנכס היסטורי שמור . אסור לתקוע בו מסמר בקיר בלי אישור של הרשויות של עיריית וינה. חדר האוכל קטן אך אסור להרחיבו. יואל מספר שהנס מולר היה מנגן בצ'לו והוא אהב לאסוף אנשים ולקיים ערבים מוסיקליים. לצורך זה הוגבה חדר האוכל ומשם יש מדרגות שיורדות לסלון. חלק מן האנשים ישבו על המדרגות,כמעין יציע. מולר ישב על שפת חדר האוכל וניגן. במדרגות הללו לא היו מעקה. משום מה מולר ללא הביא בחשבון שאי אלה גבירות שנועלות נעלים עם עקב גבוה ימעדו, וזה קרה לא פעם. משום כך, אומר שר, נמצא שהבית לא מתאים לאירוח אבל, הבית פופולרי ואף שלא נמצא על דרך ראשית וצריך לטפס, אוטובוסים מלאים בסטודנטים לאדריכלות מכל העולם באים כדי לראות ולצלם אותו מבחוץ.

התבור בצ'כיה

יואל שר היה גם שגריר ישראל בפראג בירת צ'כיה. ויש לו גם כאן סיפור מקשר. בראשית המאה ה-15 התמרד איש הדת הבוהמי יאן הוס Jan Huss בממסד הכנסייתי. תומכיו לחמו על זכותם לקיים את פולחנם הדתי ללא תיווך . הם הקימו מחנה מבוצר בדרום בוהמיה, בצ'כיה של היום, והמקום הפך לעיר הנושאת את השם "תבור", על שמו של הר תבור. על-פי המסורת הנוצרית אירעה בו ה"השתנות של ישו " למעמד של משה ואליהו הנביא. בשנת 1415 התכנסו בעיר זו ראשי הכנסייה הקתולית, שאליו הוזמן יאן הוס כדי להגן על תורתו. חרף הבטחות שניתנו לו שלא יאונה לו כל רע, הוא נעצר והועלה על המוקד. בשנת 1992, בעקבות מהפכת הקטיפה ושובה של צ'כוסלובקיה אל חיק העמים החופשיים, יזמו ראשי העיר תבור אירוע בינלאומי שאליו הוזמנו נציגי כל הערים בעולם הקשורות בשם תבור האירוע שימש מעין כפרה על העוול שנעשה להוס .נכרתה ברית תאומות בין הערים תבור הצ'כית וקונסטאנז הגרמנית . כשגרירה של ישראל בפראג ונציגם של הר תבור וכפר תבור, השתתף שר באירוע ובערב הפתיחה הזכיר את התבור בשירת דבורה. .למחרת הייתה ארוחת צהריים חגיגית ושר הושב ליד ראש עירית קונסטנאנז שבגרמניה, על גבול שווייץ. ראש העיר קונסטאנז, הורסט אייקמאייר (Horst Eickmeyer) סיפר לשֶר בהתלהבות על ביקורו בישראל בעקבות הסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין אוניברסיטת קונסטאנז לאוניברסיטת תל אביב, ביוזמתו של ארהרד ויהֶן, פרופסור לסוציולוגיה במוסד זה, איש נפלא ורב פעלים. " אתה חייב להכיר אותו, אמר, ונתן לי את כתובת ובשובי לפראג אכן יצרתי קשר עם אותו פרופסור ויהן שאותו ואת רעייתו ארחנו וביקרנו בתערוכת הורדוס.. ויהן, הסוציולוג מאוניברסיטת קונסטאנז, התגייר יחד עם רעייתו מרים זמן קצר קודם לכן, כדי למלא חסרונם של שני ילדים יהודים שנספו בשואה. הוא מקדיש עתה את כל זמנו ומרצו לפרסום מונוגראפיות על ניצולי שואה. עד סוף שנת 2012, עם הגיעו לגיל 75, הספיק לפרסם 260 ספרים בסדרה זו.

זהו חרוז הקשר עם ויהן

ויהן הודיע לי כי בקרוב יגיע לצ'כיה כדי לפגוש אדם בשם יאן וינר, שעליו פרסם זה עתה ספר. וינר הוא יהודי צ'כי שחי בארה"ב ובגיל 72 החליט לבוא לפראג כדי לחגוג טקס בר-מצווה". יאן וינר נולד בהמבורג בשנת 1920 להורים שבאו לשם מפראג. עם עלות הנאצים לשלטון ב-1933, החליט אבי המשפחה שעליהם לעזוב מיד את גרמניה, והם חזרו לפראג. בגלל המעבר מארץ לארץ, החמיץ יאן הצעיר את טקס בר-המצווה שלו, הנער לא ייחס לכך חשיבות . עברו שש שנים, והגרמנים פלשו לצ'כוסלובקיה. יאן בן 19, ואביו הגיעו ליוגוסלביה. האב התאבד, ויאן הצליח להגיע לאנגליה, שם התגייס לחיל האוויר הבריטי. בתום המלחמה, הוא חזר לצ'כוסלובקיה, אך אחרי תפיסת השלטון על-ידי הקומוניסטים ב-1948 ראו בו סוכן מערבי והוא הועבר למחנה מעצר. למזלו, הייתה לו דודה בארה"ב, שהייתה מיודדת עם אלינור רוזוולט רעייתו של הנשיא. היא הצליחה להוציאו מצ'כוסלובקיה ולהביאו לאמריקה., מיד עם פרוץ מהפכת הקטיפה הוא טס לפראג והופיע לצדו של ראש תנועת השחרור ואצלב האוול לימים הנשיא.. יאן נישא ללא יהודיה אך עם שובו לארה"ב, הוא נזכר בטקס הבר-מצווה שעליו דילג בנעוריו, והחליט לבוא לפראג כדי לפרוע חוב זה לזכרו של אביו. בגיל 72, כאמור, עלה יאן וינר לתורה בבית-הכנסת העתיק אלט-נוי של פראג, וכך פגש יואל שם לראשונה גם את פרופ' ויהן מאוניברסיטת קונסטאנז - שפרסם את הספר על חייו של יאו וינר ועלילותיו, תחת השם "תמיד נגד הזרם", ובא במיוחד לטקס. חרוז מספר שלוש בסיפור.

חוזרים לווינה

"כעבור שלוש שנים אני מתמנה כשגריר בווינה. מכיוון שהשפה הגרמנית אינה שגורה בפינו, מאשרים לרעייתי ולי קורס קיץ מרוכז מטעם מכון גטה - ואנו בוחרים באוניברסיטת קונסטאנז. על שפת נהר הריין בגרמניה. במשך חודש וחצי אנחנו אוכלים יום, יום צהריים במנזה עם ידידנו פרופסור ויהן (עם התגיירותו הוסיף לעצמו שם פרטי עברי, רועי), ובערבי שבת אנו מוזמנים לביתו, שהוא כעין מוזאון יודאיקה . הגיור של בני הזוג היה רפורמי, ועל כן אינם מקובלים על הקהילה היהודית בקונסטנז. העיר גובלת עם שווייץ, ועם העיר קרויצלינגן הסמוכה, שאליה ניתן לעבור ברגל. שם ישנה קהילה יהודית רפורמית המקבלת אותם בזרועות פתוחות .מטבע הדברים, יש לו קשר עם הרב הרפורמי של ציריך, טוביה בן-חורין ... שהוא חבר ילדות שלי!" לפני שיואל ורעייתו נשלחו לפתוח מחדש את שגרירות ישראל בפראג ב-1990, הם שהו בהונג-קונג, מקום הקשר היחיד עם סין הקומוניסטית בטרם כוננו יחסים דיפלומטיים עמה. יום אחד קיבל יואל חוברת על אודות יהודי בשם ניסנבאום, שחי בגרמניה, ומשקיע מכספו ומזמנו בשיקום בתי כנסת ובתי עלמין יהודיים בפולין. בהונג-קונג נמצא גם המשרד של חברת הספנות צי"ם לכל אזור המזרח הרחוק והאוקיאנוס השקט. רעייתו של ראש המשרד של חברת צי"ם, רימון רונן, היא ליליאן לבית ניסנבאום, ניצולת שואה שאיבדה את כל משפחתה. שֶר קישר בינה לבין אותו ניסנבאום בגרמניה, אך התברר לו שאינם בני משפחה לאותו ניסנבאום הנדיב. לפני הנסיעה לווינה הוזמנו יואל ואביבה שר, באחת השבתות בבית הכנסת. אחרי התפילה, לקידוש. " מולי יושב גביר, אדם בעל שיעור קומה מרשים, והוא מספר לי שהוא פעיל בשיקום אתרים יהודיים בפולין. בזוכרי את החוברת שקיבלתי בהונג-קונג חמש או שש שנים קודם לכן, אני שואל אותו בתמימות: "אתה אולי עושה זאת בשיתוף פעולה עם נינסבאום?" - "אני ניסנבאום!" הכריז בגאווה האיש.". עכשיו אנו חוזרים לזוג ויהן לסגירת המעגל.. בשנה שעברה, באו בני הזוג ויהן לירושלים ויואל לקח אותם לסיור, כולל הסיור במוזאון ישראל ותערוכת הורדוס, שאליו אני הייתי אמור להצטרף. הימים ימי ט"ו בשבט, ובדרך הביתה הם חולפים בהר ציון על פני עצי שקדייה פורחים. ואז מספר פרופ' ויהן ליואל שהוא עומד לפרסם, לרגל יום הולדתו ה-100 של העיתונאי וההוגה שלום בן-חורין (שהלך לעולמו בשנת 1999) ספר שיכיל מכתביו. שם הספר, הלקוח משיר שכתב שלום בן-חורין, יהיה "וענף השקדייה שוב יפרח". הוא היה רוצה להדפיס תצלום יפה של שקדייה פורחת בצד האחורי של עטיפת הספר. שלום בן-חורין היה אביו של הרב הרפורמי טוביה בן-חורין מציריך היה חבר ילדות של יואל וזה הבטיח לו לצלם שקדייה פורחת ולשלוח אותה אליו. לימים פורסם הספר של שלום בן-חורין, ושר קבל ממנו עותק עם עטיפה אחורית של שקדיה פורחת.

יואל שר

יואל נולד בצרפת ב-1933. אביו אברהם שר, עלה כחלוץ מרוסיה בשלהי מלחה"ע 1, השתתף בהגנה על תל-חי והיה חבר כפר-גלעדי. אחר כך חזר לצרפת . יואל עלה ארצה עם הוריו ב-1941, דרך מוזמביק שבדרום-מזרח אפריקה, ונחת באווירון-ים בטבריה. במלחמת העצמאות אביו נפל בשיירה לירושלים שהותקפה ליד הקסטל. לאחר לימודיו שימש יואל כמדריך חקלאי, והיה עורך חדשות וקריין ב"קול ישראל" בצרפתית. מאז שנות ה- 60 יואל שימש בתפקידים שונים במשרד החוץ לרבות בתפקידים בכירים, בארץ ובחו"ל. הוא גם שימש בתפקידים ציבוריים שונים ויזם הקמת גופים, מוסדות ועמותות חברתיות .בתחום האקדמי יואל הוא מוסמך ב"מדעי המדינה". רעייתו אביבה היא דור 17 למגורשי ספרד שהתיישבו בירושלים. ולהם שלושה ילדים . הגדול בהם גלעד( בעבר כתב ועורך בכיר ב"קול ישראל") שהיה מנהל לשכת רה"מ אהוד ברק ועמד בראש צוות המו"מ עם הפלשתינים. השני הוא אייל, ראש אגף תרבות ואמנות בקרן ירושלים; הבת,נגה, מנהלת אגף פרסומים ושיווק אלקטרוני .במשרד התיירות יש להם תשעה נכדים ונין אחד

סגירת המחרוזת

סוף הסיפור, ותחילת התמיהה של יואל. האם כל ההשתלשלות של צירופי המקרים האלה, מן הפגישה בתבור עם ראש העיר קונסטאנז ועד ביקור הרב בן-חורין בקרויצלינגן, יכולים באמת להיות רק פרי המקריות?. אין לו תשובה . אשר לי, מן התערוכה על הורדוס לא למדתי דבר שלא ידעתי אותו קודם, אם כי כפי שציינתי שזאת תצוגה מדהימה ורבבות ראו אותה והיא מאוד הרשימה אותי. אבל הערך המוסף שלי היה גדול. מורשת יהודית קלאסית- ערכית, מוסרית, אוניברסאלית, מורשת שהייתה פעם מקור לגאווה יהודית, וסיפור שריתק אותי ואני משתף בו את קוראיי