בעיתוי מצמרר הוא מת לו פתאום אחרי שמונה שנות שתיקה כשהכל נמשך בארץ כאילו לא היה גירוש. כאילו לא פונו יהודים מבתיהם.
כשהבעיות והקשיים, הטראומות וניסיונות השיקום נשארו שם, אצל המפונים; כשאנו, רובינו, נסחפנו עם חיינו שלנו וכמעט שכחנו אותם... מה שעזר לדיונים על חלוקת הארץ וקיצוצה להימשך לקול ענות חלושה.
אין ספק שהעיתוי המפתיע הזה מעמיד את בעלי ההחלטה הממהרים לתת על-מנת לנוח על זרי דפנה לעשות חשיבה מחודשת ולבדוק: למה?
אריאל שרון האיש והגיבור. מי ששרנו לו בילדותנו אריק מלך ישראל. האיש שחשבנו שנוכל להישען עליו כי הוא איש ארץ ישראל השלימה, כי הוא אוהבה ונוצרה. הוא יגן על גבולות הארץ. הוא ישמור על הארץ. אותו גיבור ילדותנו, עשה תפנית קיצונית בימיו האחרונים והזיכרון מסרב למחוק את התמונות הקשות ההן.
תמונות הגירוש מגוש קטיף אותם ימים אפלים בחיי מדינה צעירה. ימי הגירוש הקשים. הזיכרון מסרב לשכוח את הפעם ההיא בה יהודי גירש יהודי. הפעם בה יהודי התחנן על ביתו וילדיו מול חייל יהודי. מול אחיו.
בהביטנו בתמונות, ובקראנו את ההספדים, את המאמרים וכולם שנויים במחלוקת, טינות עולות שוב. זיכרונות קשים צצים לנוכח תמונת המנוח באתרים השונים.
האיש והאגדה שהרס את האגדה שבנה בכוחו ובידיו שלו. אלו היו ימים קשים לישראל, כמו התפלגה המדינה ותושביה לשניים. המפונים ודואגיהם ו"שוחרי השלום" הששים על השלום שבפתח... והשלום לא הגיע. גם לא שלווה. רק עוד ועוד תשלומים כואבים.
והנה ביום פטירתו כאילו עלה הכל שוב מחדש, ושוב נחלקת המדינה לשניים: מספידיו והכואבים על הטראומה היהודית ההיא.
כמה שביר הוא שמו של האדם. כמה שביר מקומו בעולם. כמה פגיע.
מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך.
אינני יודעת מתי היה פוליטיקאי כה שנוי במחלוקת שבהלוויתו היו ניגודים כה רבים בהספדים, במאמרים; פוליטיקאי שאפילו כמה מידידיו ואוהביו לשעבר התקשו לספוד לו באהבה.
וכמה מפתיע ומעורר מחשבה המוות הזה בעיצומם של דיונים חלוקה/לא חלוקה של הארץ, בעיצומם של דיונים על כמה ניתן וכמה נשחרר, התעורר לו האריה מתרדמתו בת שמונה השנים על-מנת לישון לנצח ולהזכיר...
