1. שרון הלך מעימנו לפני שמונה שנים. אתמול (11.1.14) היה החותם הסופי. הוא התנתק מעימנו לאחר המעשה המשמעותי האחרון בחייו שנקרא, כמה אירוני, "הינתקות". כמו אישיותו הגדולה, הכריזמטית, שתמיד נשנתה במחלוקת - גם מותו היה חסר תקדים: שמונה שנות טלטול בין ארץ לשמיים.
2. חבל ששרון לא זכה לחיבוק התקשורת - או לפחות להתייחסות הוגנת כלפיו - עוד לפני המהלך הפוליטי האחרון שלו. אפשר לומר ביושר שאת שרון עניינה רק הנסיגה מרצועת עזה, אבל את שונאיו בתקשורת שהפכו לאוהביו, עניין חורבן היישובים היהודיים, ה"התנחלויות".
3. אריאל שרון שהגיע לראשות הממשלה היה שונה מהאלוף עטור ההילה שצלח את התעלה. נותרה הטקטיקה, אבל עשרות שנות דה-לגיטימציה מתמשכת הבטיחו שהפרגמטיזם שלו - שעזר בימים אחרים - יגבר על שיקולים אחרים, עמוקים ומרחיקי ראות לא פחות.
4. במשך שנים שימש שרון שק חבטות של העיתונאי
יואל מרקוס, שכשאר חבריו לא החמיץ הזדמנות להכות במי שנתפס כאיום על ההגמוניה של השמאל.
והנה, הפעם הראשונה ששרון פירט את תוכנית ההינתקות הייתה אצל אותו יואל מרקוס, ששרון הזמין לחוותו.
האויב הפך לאוהב. במונחים היסטוריים, אריאל שרון "הלך לקנוסה" לטהר את שמו, בדרך להתקבלות מחודשת בקרב אויביו שבתוכם גדול והתחנך, לפני שחצה את הקווים.
5. במסכת אבות לימד יהושע בן פרחיה "הווי דן את כל האדם לכף זכות". חסידים פירשו זאת כהדרכה לדון אדם לפי כלל מעשיו והיקף אישיותו, ולא על-פי מעשה יחיד כזה או אחר.
בהתייחס לקריאות ששמעתי מימין: עם כל הכאב, אי-אפשר להתייחס לשרון ולתרומתו ארוכת השנים למדינת ישראל, לביטחונה ולהתיישבות רק בראי ההינתקות. דרוש מרחק היסטורי ראוי כדי לזקק את הטפל ולשמר את העיקר.
נוח בשלום על משכבך, אריאל שרון, גם יריביך מצדיעים לך.
