הטענה שההינתקות בעזה לא סימנה שינוי מדיני לגבי שטחי יהודה ושומרון היא חסרת שחר. אז מה אם
אריאל שרון ז"ל הבטיח, בנאום שנשא בפני משטרת ישראל, שלא יהיה פינוי ביו"ש? הצהרות לחוד ומעשים לחוד. אמרו את זה כבר קודם: פוליטיקאים, כידוע, מבטיחים, אך לא מבטיחים לקיים. והגירוש ההיסטורי מגוש קטיף יוכיח.
חודשים ספורים לפני הגירוש הצהיר שרון ברמה, שדין נצרים כדין תל אביב. והִנה, בעוד העיר העברית הראשונה עומדת על תילה, חיה ובועטת, על חורבות נצרים חוגג כיום החמאס. יתרה מכך, שרון צפצף בעזות מצח על תוצאות משאל העם בקרב מתפקדי הליכוד על גורל הרצועה, ולמרות שרובם התנגדו לפינוי, על אפם וחמתם, הוא ביצע אותו בניגוד לדבריו. השאלה היא אפוא, האם ההבטחות הכוזבות לא היו אלא טקטיקת הטעיה לקראת הגירוש הנָחוש - בשומרון כמו בעזה? לשרון המנוח פתרונים.
כלכלה נכונה דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי, שפורסם לאחרונה, מצביע על עלייה בשיעור העוני גם במשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, וכי הן נזקקות להשלמת הכנסה. נתון זה מפריך לכאורה את התפיסה של שר האוצר,
יאיר לפיד, לפיה תרבות העבודה תחליף את תרבות הקצבאות. ולא היא.
לא סוד הוא, שקו העוני הוא מושג יחסי, שנקבע לפי ממוצע השכר במשק. העובדה שיותר ויותר משפחות, שבהן יש שני הורים מפרנסים, נכנסו בעשור האחרון למעגל העוני, אומרת דרשני. אין ספק שהיא לא רק תוצאה של יוקר המחיה, אלא לא פחות של חברת השפע, שבה רמת החיים עלתה מאוד, ובהתאם לכך שוּנו הקריטריונים של העוני, כך שהעניים של היום הם למעשה העשירים של פעם, שנמנו על מעמד הביניים.
אותן משפחות מצוידות כיום בטלפונים ניידים ובמכשירים אלקטרוניים אחרים, ואולי גם ברכב ובמוצרים ממותגים. הילדים נהנים מחוגים ומאיכות מזון מעולה יותר מאשר בעבר. ולכן מה שדרוּש הוא הקניית יסודות של כלכלה נכונה וצרכנות נבונה לציבור הרחב, אשר תתאים לתקציב המשפחתי, ותבחן קיצוצים אפשריים בו. ובא לכיסנו גואל.
אובדן סמל האם
בנימין נתניהו, כפי שפורסם, עומד לפרוש מהליכוד ולהקים מפלגה חדשה עם
ציפי לבני ואיווט ליברמן, כדי לקדם את המשא-ומתן המדיני?
אומנם דומה כי בעידן הפרגמטיזם ואובדן האידיאולוגיה אין עוד הפתעות. כבר עשו זאת לפניו - אריק שרון ז"ל,
אהוד אולמרט, ציפי לבני ועוד, שערקו מן הליכוד לטובת מפלגת קדימה. ובכל זאת, אם היוזמה - המוכחשת על-ידי כל הצדדים - תתממש, יהיה זה אובדן סמל.
בניגוד לאחרים, נתניהו הוא גם ליכודניק מבטן ומלידה, בעל שורשים עמוקים במפלגה מבית (שלא כְּשרון, שערק ממפא"י לליכוד), גם ותיק המפלגה וגם נשא את דגלה והוביל אותה כראש
ממשלה בשתי קדנציות ובאופוזיציה. עם השילוב המנצח הזה האיש הפך לסמל הליכוד, המזוהה עימו. קשה גם לראות את ביבי, כמי שנטוע מאוד בשורשים המשפחתיים, בועט במורשת אביו.
אז נכון שבפוליטיקה הכל אפשרי, ובכל זאת מהטעמים שצוינו לעיל האפשרות הזאת לא נראית ריאלית, מה עוד שההיסטוריה של מפלגות הכלאיים, שלא האריכו ימים, לא הוכיחה את עצמה. ימים יגידו.
מודל להתמודדות דומה שבמשך 5 שנים חיבקה לינור אברג'יל, מלכת היופי לשעבר, שעברה הטרדה אלימה, את הצער באהבה, כלשונו של הזמר שלמה ארצי. זאת על-ידי עידון הכאב והנצחתו בהפקת סרט אמנותי - הן הכאב האישי שלה והן של עמיתותיה בעולם לחוויה הטראומטית.
נכון עשתה לינור שהיא מינפה את החוויה המטלטלת בחייה כדי לעזור לנשים אחרות במצבה, במקום לשקוע בדיכאון. זו הגישה המומלצת מבחינה פסיכולוגית, אנושית, חברתית ובמיוחד יהודית. אין ספק שהאירוע הותיר בה חותם עמוק, והוא שהוביל אותה בסופו של דבר לתהליך החזרה בתשובה, אשר הקנתה לה במידה רבה את השקט המיוחל.
גם תובנותיה החיוביות של לינור הן כלי להתמודדות. לא להתעסק באשמה, אלא להתמקד בטוב, בכאן ובעכשיו. היא שואבת כוח מהמשפחה החדשה שהקימה, המעידה על שיקום. בכל המובנים היא ראויה אפוא לשמש מודל להתמודדות נכונה, הן עם האירוע הספציפי ובכלל.
מעבר לכך, נדמה שחייה מתחלקים לשניים - לפני השיבה אל הדת ואחריה, שינוי שבא לידי ביטוי גם במהלך הסרט. ה'לפני' מאופיין בחשיפה אינטימית יתרה, וה'אחרי' בצניעות המשתקפת גם בלבושה, בגילוי המלכה הפנימית שבה בכיסוי שבביגוד, מעֵבר ליופי החיצוני. כל הכבוד!
פסוקו חבל שזקנתו של אריק שרון ביישה את עברו המפואר בצבא ובהתיישבות, והסתיימה באקורד צורם של הינתקות.
ניתוק מההינתקות? צחוק הגורל, שמטחי החמאס מעזה ליוו גם את מותו והיוו אנדרטה טראגית ומעציבה לזכרו של המפקד וראש הממשלה המנוח.
