עניין של פוזיציה

לנוכח הסיקור התקשורתי הבלתי-פוסק סביב פטירתו של אריאל שרון, התחלתי לחשוב שמישהו מעמיתי מצפה לתחיית המתים שתתחולל בכל רגע והוא רוצה להעביר אותה בשידור חי. שהרי אחרת, אין שום סיבה שבעולם לשעבד למשך שלושה ימים את כל מחזור החדשות לאירוע שכזה, שאין לו שום משמעות חדשותית-מעשית. לפני כמה חודשים הלך לעולמו עוד ראש ממשלה לשעבר, יצחק שמיר, כמעט ללא תשומת לב תקשורתית וציבורית. אז מה ההבדל? ההבדל הוא בפוזיציה הפוליטית של התקשורת. אם שרון היה חלילה נפטר לפני 30 שנה, תהיו בטוחים שהסיקור היה רבע מאשר כעת. למה? משום שאז זה היה אחרי מלחמת שלום הגליל, והיום זה אחרי ההינתקות. לא משנה שכמעט לכל תומכי ההינתקות ברור כיום שהיא הייתה אסון, לא משנה שמניעיה היו ככל הנראה רחוקים מלהיות טהורים. התקשורת אוהבת את מי שהורס התנחלויות ושונאת את מי שבונה אותן, התקשורת מעודדת את מי שנכנע לטרור ומגנה את מי שנכנע לו.

הרעיון להקים בית משפט לערעורים ולהפוך את בית המשפט העליון לכזה שידון רק בנושאים חוקתיים, אינו חדש. דורית ביניש העלתה אותו עוד לפני אשר גרוניס, שחזר עליו בשבוע שעבר. אני לא נכנס כרגע לאפשרות שגרוניס וחבריו יגלו שמהלך כזה יהיה בומרנג, משום שהוא יעצים מאוד את הדרישה למעורבות פוליטית במינוי שופט העליון. מי שרוצה להעתיק את הדגם האמריקני של בית משפט העליון לענייני חוקה, כדאי שיזכור ששופטיו מתמנים בידי הנשיא באישור הסנט בהליך פוליטי לחלוטין. אני כן רוצה להתעכב על מניע אפשרי שמאחורי היוזמה. לפי נתוני הרשות השופטת, בסוף יוני 2013 היו במלאי של בית המשפט העליון 3,975 תיקים, שהם 0.5% מכלל המלאי במערכת. בבית המשפט העליון 15 שופטים, שהם 2.5% מכלל שופטי ישראל. כלומר: כבר כיום, בעליון יש פי חמישה שופטים מחלקו בעבודה. לכך יש להוסיף, שלכל שופט בעליון יש שני עוזרים משפטיים, שני מתמחים ומנהלת לשכה, בעוד לכל שופט אחר יש רק עוזר אחד, ואם הוא אינו נשיא בית המשפט – אין לו מזכירה משלו. שלא תחשבו, שכל התיקים בעליון הם סבוכים ומהותיים. ממש לא. עתירות רבות לבג"ץ נדחות בהחלטות של עמודים בודדים, כמעט כל בקשות רשות הערעור נדחות על הסף, ויש עוד מאות תיקים כמעט-שבלוניים של הארכות מעצרים ועיכובי ביצוע. להערכתי, בית המשפט העליון מפרסם רק ארבעה-חמישה פסקי דין כבדי משקל ביום ממוצע. עכשיו רוצה גרוניס להפחית עוד יותר את כמות העבודה? עכשיו הוא רוצה ש-15 שופטים ידונו במשהו כמו 1,000 תיקים בשנה? אם גרוניס לא היה מדבר מפוזיציה, הוא היה מבקש להקל את העומס מעל שופטי השלום, המתמודדים עם 84% מכלל התיקים. כאשר מי שמלכתחילה עובד פחות מעמיתיו מבקש לעבוד עוד פחות, זה לא נראה טוב – במיוחד אם הוא זה שעומד בראש המערכת. כדאי שגרוניס יביא גם את זה בחשבון.

כאשר מנהליהם של תאגידים מואשמים בעבירות מכוח אחריותם ולא משום שבאמת נשאו באחריות לאותן עבירות, הנטייה היא בדרך כלל לסגור הסדרי טיעון עם התאגידים ולפטור מאחריות את המנהלים. אני לא נכנס לשאלה האם זה נכון או לא; עובדה שזה מה שקורה בתחומים כגון איכות הסביבה ותכנון ובנייה. לכן, הסדר הטיעון שהושג השבוע עם נמל אשדוד בעבירות זיהום היה יוצא דופן: הנמל נקנס ב-900,000 שקל והמנכ"ל שוקי סגיס נקנס ב-17,500 שקל. אבל, וזה עוד יותר יוצא דופן, שני הסמנכ"לים יצאו בזול: סמנכ"ל התפעול אלדד וקסמן, נשלח לשירות המבחן כדי לבדוק האם ניתן להענישו בלא הרשעה. ואילו כתב האישום נגד סמנכ"ל איכות הסביבה, יהודה היימליך, נמחק. ממש משונה: מי שעל הנייר נושאים באחריות הישירה נענשים – אם בכלל – הרבה פחות מאשר מי שנושא רק באחריות המיניסטריאלית. ההסבר נעוץ במילה אחת שהשמטתי: לשעבר. סגיס כבר אינו מנכ"ל הנמל, בעוד וקסמן והיימליך ממשיכים בתפקידיהם. כדי לנקות את מי שמכהנים בתפקידיהם, הפקיר הנמל את מי שהתפטר בשל חילוקי דעות עם היו"ר. או במילים אחרות: מי שכבר אינו יכול לחזור על העבירה הוא שישלם את מלוא המחיר, בעוד מי שעלולים לשוב ולחטוא – ובעיקר האחראי הישיר לאיכות הסביבה – לא ישאו כתם של הרשעה. מתברר שגם אחריות פלילית היא עניין של פוזיציה.

עוד דוגמה, הרבה יותר נרחבת, למשפט שסיים את הקטע הקודם. ביהודה ושומרון יש הרבה בנייה בלתי חוקית: מאחזים של מתנחלים ובתים של פלשתינים. אבל את החוק אוכפים בעיקר כלפי הראשונים וכמעט שלא כלפי האחרונים. המדינה אפילו לא מסתירה את האפליה הזאת; כאשר היא נדרשת להסביר בבג"ץ את מחדליה בנוגע לבנייה הפלשתינית, היא אומרת בפה מלא שזה עניין של מדיניות וסדרי עדיפויות. בית המשפט העליון מסתפק דרך קבע באמירות הכלליות הללו ודוחה את העתירות בנוגע להפרות הבנייה של הפלשתינים. יש מישהו שיכול שלא לחשוב, שמדובר בהחלטה פוליטית ובכניעה מראש לאיום של אלימות פלשתינית?

איך יודעים אם משהו מוצלח או כושל? המבחן הכי פשוט והכי ידוע: הפוזיציה שתופסים מי שקשורים לנושא. להצלחה אבות רבות והכישלון הוא יתום. המבחן הזה מהווה אינדיקציה נוספת לכך שהמעבר לשמיעה רצופה של הליכים פליליים הוא צעד נכון העתיד לנחול הצלחה. אחרי שדורית ביניש הניחה את היסודות בהוראה שלא לדחות דיונים, ואחרי שאשר גרוניס הוציא את הנוהל המפורט, ואחרי שציפי לבני הודיעה שגם היא בעסק, בא יהודה וינשטיין ומכריז: זה אני, אנכי, אנא, me, moa. כך כתב השבוע וינשטיין לפרקליטים: "תוכנית אשר יזמתי עם כניסתי לתפקיד", "החשיבות הרבה שאני רואה בהצלחת הנושא", "פניתי... בדבר כוונתי לקדם שמיעת משפטים פליליים מיום ליום", "כבר בנאומי הפומבי הראשון... ביקשתי", "השמעתי בפני פורומים שונים", "פניתי אל שרת המשפטים ונשיא בית המשפט העליון", "לשמחתי... ראו אתי עין בעין ונתרמו לנושא", "מצאו בנושא את אותה החשיבות שאני מוצא בו". גור אריה יהודה. אתם יודעים מה? שיהיה לו לבריאות, העיקר שזה יעבוד.

את הקטע הבא כתב אורן פרסיקו, והוא מובא כאן ללא כל תוספת שלי, משום שהוא מדבר מצוין בזכות עצמו על הפוזיציות המכתיבות סיקור חדשותי בעיתון הנקרא ביותר בישראל. הבוקר (יום א', 12.1.14) מספיד ישראל היום לא רק את אריאל שרון, ראש ממשלתה ה-11 של מדינת ישראל, אלא גם את ד"ר אורנה אופיר, מנהלת אגף הרפואה בבית החולים אסותא לשעבר. בכפולת העמודים הראשונה בעיתון שאינה מוקדשת לסיקור מותו של שרון מודפסת מודעת אבל בגודל עצום, על פני מחצית עמוד שלמה. יש מדור (קטן, כושל) של מודעות אֵבל בישראל היום, אבָל המודעה הענקית הייתה חייבת להופיע בלב קונטרס החדשות. עד כדי כך מוכי אבל החתומים על המודעה, ובראשם בני הזוג ד"ר מירי ושלדון אדלסון, נוכח מותה של ד"ר אופיר. כמה עמודים אחרי מודעת האבל המגודלת, בראש עמ' 29, מתפרסמת ידיעה חדשותית על חייה ומותה של ד"ר אופיר. את המלאכה הבלתי מלבבת קיבל יהודה שלזינגר, המביא בין היתר את דברי ההספד של בעלת הבית, ד"ר מרים אדלסון, המוגדרת בידיעה "חברתה הקרובה". זהו סיקור המוות המופרך ביותר בעיתון זה מאז סיקור מותו של אבי רעיית ראש הממשלה, שמואל בן-ארצי. אם במקרה של בן-ארצי אפשר עוד היה להצדיק איכשהו את הסיקור בשל ההקשר הממלכתי, כאן הסיקור נובע מעצם העובדה הפשוטה שהנפטרת הייתה חברה של בעלת העיתון. אם נכונות ההערכות כי ד"ר מרים אדלסון תמשיך לממן את ישראל היום גם בשנים שלאחר מות בן-זוגה, איש העסקים והנדבן שלדון אדלסון, הרי שהפרסום היום הוא סימן מדאיג. כך לא אמור להתנהג מו"ל, כך לא אמור להיראות עיתון.