המסעות במדבר באורה הבוהק של חמה המתיכה את רקיעי השמים, בחולות הבוערים כרמץ שנעור מדי בוקר צונן לבעור באישה של גיהינום רותחת, בין שברי צוקים לוהטים כלהבים המונחים באש, הם מסעות של כאב מרירי, של תלונות מייאוש ומדעת, ושל חזיונות המצילים את המחר מן הלפיתה של הווה שאיננו נגמר ארבעים שנה, ושל אמונה יוקדת במתיקותה של תקווה. המדבר הוא מדבר של רוחות רעות, של נחשים ועקרבים ומדבר של מראות כסופים ושל מלאכי טללים ומן, של מוות אורב, של חיים מניצים, של נדודים המשאירים מאחור כל ארץ נושבת, של מסע בשורה מסתתרת אל ארץ מובטחת.
במדבר הזה הולך עם גדול וערב רב, מעבדות רומסת המתנאה בכיעורה והמתייהרת בזדונותיה, מוכרת וידועה כמכה שאינה תמה, אל "אַרְאֶךָּ" שהוא לא ראה, אל חירות שהוא לא ידע, אל עמיות שהוא לא חווה, וכשהוא חולם את פרייה בהרריה ובעמקיה הרחוקים הוא זוכר את הדגה אשר אכל במצרים, וכשהוא חושק בחיטה ובשעורה ובזית השמן ובדבש שלו, הוא מתרפק על הקישואים ועל האבטיחים שהניחו לו כלחיית השדה בשבייה ממנה הבקיע להינצל. והנה הוא בא, צמא ושואל נפשו לגמוא מים חיים, אל מקום שנוודים שאפילו לא האהילו בו לא טרחו להוריש לחבריהם את כינויו והוא נקרא רק על שם סופו "מרה". "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" ( שמות ט"ו כג-כ"ד). זאת המציאות המרה של מדבר. צמא. חוסר ישע. תלונה.
אבל בעקבותיה באה מיד מציאות, לא הזיה חלילה, מציאות של מראות אמת לאמיתה, "ויִּצְעַק אֶל ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם"... נס. איזה עץ? מתוק או מר? "ר' יהושע אומר זה עץ של ערבה, ר' אלעזר המודעי אומר זה עץ של זית, שאין לך עץ מר יותר מעץ זית, ר' יהושע בן קרחה אומר זה עץ הרדופני,... ר' נתן אומר זה עץ קתרוס ('ארז' במקורו ביוונית, שנתגלגל כנראה ל citrus, שאין ארזים במדבר אבל עצי הדר בסוכות יש) ויש אומרים עקר תאנה ועקר רמון..." (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה א'), כל פרשן ועץ מדומיין שלו. עד שבאו רושמי רשומות שבדקו וראו שלא נאמר "ויראהו ה' עץ" אלא "ויורהו עץ", מלשון הוראה, כמו 'לימדוהו עץ' וכפי שנכתב - כך פרשו ואמרו, "הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ שנאמר, "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג',י"ח), והכל אלגוריה, והמים אינם מים אלא משל לאומה שזהותה נזילה מפני שכל כמה ששוב אינה מצריים על רוחה ועל שפתה -עדיין אינה ישראל על ייחודה ועל לשונה, ושמחת הפדות מעבדות אינה בולמת את החרדה המדכאת שמא אין אחר הפדות חירות, והעץ אינו מזיל שרף סם ההופך מר למתוק אלא משל לתורה, "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט ", המבדלת את העם ממצרים על-פי מה שהיא ולא על-פי מה ששוב איננה. תורה ניתנה בסיני, מה ניתן במרה? חֹק, קרי "חוקת השבת ומצוות כיבוד אבא ואִמא", וּמִשְׁפָּט, קרי מינוי מוסדות שיפוטיים עצמאים האוכפים קיום מאמר האל שקרא להם דרור, "דיני פצעים וחבורות וקנסות שקונסים לחוטאים" (על-פי כתר יהונתן, שם).
החוק והמשפט מייצבים את הזהות הנזילה, אבל אין די בהשלכת עץ החיים הזה למים. נתינה של תורה אינה מספקת. לייצובה של זהות צריכים קבלה לאורך ימים של תורה. מתן תורה היא ניסיון - "וְשָׁם נִסָּהוּ" (שם), הוא ייצוב זהות על תנאי קיומם של החוק ושל המשפט כנאמר מיד עם השלכת העץ למים, "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ "(שם, כ"ה) אני ה' המבטיחך כי אם תעמוד בניסיון ותעשה הטוב והישר, תירפא מן הדיכאון התוקף אומה שנפרדה מתלות ושיעבוד אבל עדיין רחוקה מלהטמיע מה היא עצמאות.
במרה מתחיל תהליך העצמאות של עם העבדים עוד בטרם ייכנס לארץ. קידוש השבת כיום המנוחה החל ביום בו שבת בורא העולם ממלאכתו, משבית אומה קטנה ממלאכה ביום בו כל האומות סביב עוסקות בחולין שלהן כבכל ימי השבוע. קידוש זה שכולו פומבי, מציין את העברים כמאמינים מבחירה באל אחד. הם אינם פורשים מן העולם הסוגד לאלוהים אחרים, אפילו לא מן העולם המדכא אותם, אבל בונים להם בתוכו גדר מאחוריה הם נותנים ביטוי לייחודם. זאת עצמאות.
גם כיבוד אב ואם, השבועה להתייחס למי שקדם לך ולכבדו ולראות עצמך כיורש מסורותיו, דור אחר דור, עד לאברהם אבי האומה, אינו פרישה מעולם שאינו מתייחס לאבותיו כלל או מתייחס למסורות שונות משלו, אלא התחברות לעבר שאינו יכול להיות אלא עבר שלך. בעצם כבר לפני מרה אימץ לעצמו העם דינים שגידרו את עצמאותו. הוא לא אכל אבר מן החי כפי שצווה ה' לבני נח. הוא מל את בניו כפי שציווה אלוהים את אברהם ובניו אחריו. הוא לא אכל את גיד הנשה כדי להזדהות עם המאבק בו שרה אביו עם אלוהים ואדם ויכול, נכנס כיעקב ויצא כישראל. זאת עצמאות.
בשבי מצרים, לא שינה את לשונו כפי שזכר משורר תהלים "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז" (תהלים קי"ד, א'). להיות מיעוט ולשמר לשון של מיעוט בתוך רוב שלשונו מוגדרת כלועז, זאת עצמאות.
גם את שמותיו לא שינה. נכנס לעבדות כשמעון ויצא ממצרים כשמעוני, כראובן ויצא כראובני. טמיעה מתחילה בשינוי שם, בהסוואת נוכחות ההופכת את לוי ללואיס, והנכונות להיקרא תמיד כזר ולהכיר בעובדה שיש בזה ערך, ששווה לשלם את המחיר על הזדהות זאת, זאת עצמאות.
ארבע מאות שנות שלילת זכות ההגדרה העצמית של היהודים במצרים, לא מנעו מפרעה לומר לעמו "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א',ט'). זאת עצמאות.
ועם זאת, על-אף הנכונות של עם נטול חירויות להקריב לסכן את חייו בעבור גילויי העצמאות האלה, אין באלה אלא מאפייני עצמאות, ועצמאות מלאה עדיין אין כאן. זאת מחכה לסיני. שם ניתנו תרי"ג המצוות כולן. שם גם הונחלה חוקת התורה, לשעתה ולדורות, כללי היסוד השומרים על היש שנתקדש ובוחנים את קדושת המתחדש, כפי שאמרו חז"ל "הכל ניתן בסיני, אפילו דקדוק שעתיד תלמיד ותיק לחדש הכל נאמר למשה בסיני".(הרדב"ז,רבי דוד בן זמרא,1479,ספרד-1513 צפת, שאלות ותשובות חלק ג',תקצ"ד). שם אמר משה ליוצאי מצרים, "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות י"ט,ד'-ו'). זאת הברית. ה' מתחייב שישראל יהיה לו סגולה מכל העמים, וישראל מתחייבים להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אבל כמו במרה, הברית היא על תנאי, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, ו"קולי" הוא המצוות, והחוקים, והמשפטים, שמירתם וקיומם הם תנאי לעצמאות, וההתחייבות לציית להם, "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה..." (שם,ח') היא התחייבות לממש את העצמאות על-ידי שמירת חוקת התורה, בכל זמן, בכל מקום, בארץ - שיישובה הוא חלק מחוקת התורה, ובפזורה - אם בחטאיו יגלה העם מארצו ושם, כמו במצרים, יציב לעצמו ציוני עצמאות חרף אובדן הריבונות על הארץ.
תכלית יציאת מצרים לא הייתה שחרור עבדים. תכלית יציאת מצרים הייתה שחרור עבדים בכדי שיהיו חפשיים לקבל על עצמם בהסכמה, כָל הָעָם יַחְדָּו, את עול העצמאות של חוקת התורה. מתן תורה הוא חג העצמאות של העם היהודי. ו אַתֶּם, יוצאי מצרים, רְאִיתֶם, בעיניכם, אתם עדיי, ותנחילו העדות הזאת ליורשיכם למען יבינו כי המשמעות של קבלת התורה היא העצמאות של העם. "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה... וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו',כ'-כ"ד).תכלית היציאה, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, תכלית הארץ- לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה... כָּל הַיָּמִים... כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
עמים הרבה הכירו ביתרונות הגדולים של קבלת חוקה השומרת על הברית בין האזרח לבין מדינתו והבוחנת בקנה מידה שלה כל חוק וכל תקנה שהציבור מבקש לאמץ. אבל אין חוקת התורה דומה לחוקות אלה בעיקר בשני פנים. הפן הראשון הוא שבאומות העצמאות קודמת לחוקה. הנה כי כן, לדוגמה, ארצות הברית של אמריקה מכרזת על עצמאותה בארבעה ביולי 1976 אך מאמצת את החוקה, הקונסטיטוציה, בשבעה עשר בספטמבר 1787, אחת עשר שנה אחר עצמאותה. בישראל החוקה היא העצמאות. היא ניתנת בסיני, ארבעים שנה קודם הכניסה לארץ.
הפן השני הוא שחוקת ארצות הברית, שוב לשם דוגמה, מתחילה בתיבות " We the People of the United States, in Order to form a more perfect Union...... do ordain and establish this Constitution" "אנחנו, העם של ארצות הברית, אנחנו מחוקקים ואנחנו מצווים....", ואילו חוקת התורה, עשרת הדברים, מתחילה בתיבה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים..." ואף על-פי שאתם ראיתם, אנכי מצווכם, ו "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ',ב'-ג').
סיני איננו הר. הוא מושג. הוא עמוד התווך המחזיק את יריעות אוהלה של ישראל מימים ימימה עד ימינו, עד עולם. בפירושו למשנה אומר הרמב"ם, "ושים לבך לכלל הגדול הזה והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על-ידי משה בסיני, ... אין אנו אוכלים אבר מן החי מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו בסיני. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צוונו על-ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו. (פירוש הרמב"ם, חולין פרק ז'). סיניי נותן תוקף למאפייני העצמאות של העבר, וסיני נותן תוקף לחידושי העצמאות של מחר. אשרי יוצאי מצריים עליהם נאמר " "אַתֶּם רְאִיתֶם ", ואשרינו שעלינו נאמר "לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה"...
