כאשר אני מזדמן ליום של תיקים פליליים בבית משפט כלשהו, אני יכול לדעת בוודאות שיהיו לא מעט דקות מתות. בין אם מדובר ביום של מיקוד פלילי, בין אם מדובר ביום של הקראות בתיקי תעבורה, בין אם מדובר ביום של דיוני מעצרים - לעולם לא יגיעו כל הנאשמים ועורכי הדין. למה? כי ככה זה כאשר האווירה הכללית היא של זלזול בחוק.
אני גם יכול לדעת, כמעט בוודאות, ששום יום דיונים לא יתחיל בזמן, ואין זה משנה מה הנושא. הוכחות, קדם משפט, הארכות מעצר, הקראות - תמיד יהיה איחור. לפעמים השופט יתעכב, לפעמים הצדדים לא יגיעו, לפעמים התובע ייכנס ברגע האחרון, לפעמים רכב השב"ס ייתקע בפקק.
אלו שניים מההיבטים המרכזיים בהם "תורמים" ההליכים המשפטיים את חלקם לנושא בו אנו עוסקים בשבועות האחרונים: הפיכת שמירת החוק לאופציה. תוסיפו לכך את העומס הבלתי-נסבל ואת הדחיות הבלתי-מסתיימות, ותבינו מדוע בית המשפט רחוק מלעורר את יראת הכבוד החיונית לתפקודו. מאחר שבנושא הזה דומה שהליקויים מוכרים היטב, אייחד את השורות הבאות לכמה פתרונות הכרחיים.
חשוב מאוד להדגיש, כי הפתרונות חייבים להיעשות לכל הרוחב ולא להתמקד רק בהליכים הפליליים. ראשית, וזה העיקר, אי-כיבוד החוק בא לידי ביטוי גם במישור האזרחי (למשל: הפרת חוזים) ובמישור המינהלי (למשל: תכסיסנות במכרזים), ולכן חובה לעסוק גם בהם. שנית, זלזול בהליכים אזרחיים משפיע על האווירה הכללית עליה אני מרבה לדבר במאמרים אלו.
לא יודעים את החוק הבעיה מספר אחת של מערכת המשפט בישראל היא ריבוי עורכי הדין. מבין קרוב ל-60,000 עורכי הדין, לפחות רבע ואולי שליש לא צריכים להיות במקצוע. הם לא יודעים את החוק, הם לא מכירים את הפסיקה, הם מחוסרי פרנסה והם מציפים את המערכת בהליכים מיותרים. יוצא לי לראות כאלו כמעט בכל ביקור שלי בבית משפט כלשהו.
הטיפול בהצפת מקצוע עריכת הדין צריך להיעשות בשתי זרועות: לעתיד ולהווה. כלפי העתיד, יש להעלות את רף הכניסה למקצוע באמצעות דרישה לציונים גבוהים יותר בבחינות הלשכה, יש למקד את הבחינות בדין המהותי ולא בשאלות של פרוצדורה ויש לחייב בהשתלמויות מקצועיות לאורך הקריירה. מן הראוי גם לבחון את ריבוי המכללות ולהביא לסגירה של הגרועות שבהן.
כלפי ההווה, יש לשקול בחינות למי שנמצאים במקצוע מספר מסוים של שנים כתנאי להמשך העיסוק בו. על בתי המשפט להפנות לטיפול משמעתי כל פסק דין בו נמצא שעורך דין התנהל בצורה המצדיקה את העמדתו לדין משמעתי. בתי המשפט גם צריכים להטיל הוצאות אישיות משמעותיות על עורכי דין שנעדרים מדיונים ללא הצדקה, ואף לשקול חיוב אישי שלהם במקום בו ברור שהם ולא מרשיהם אחראים לניהול הליכי סרק. העיקר הוא להבין שאנחנו נמצאים במצב של כשל שוק קטסטרופלי, הפוגע במדינה ובכל אזרחיה, ויש מקום להתערבות של המחוקק.
אין זמן ל"החמרה הדרגתית" אין לפטור מאחריות את בתי המשפט עצמם. ניהול הליכים פליליים ברציפות, כפי שכבר הורה הנשיא
אשר גרוניס, הוא חיוני כדי להבטיח שהצדק ייעשה במהירות האפשרית, ויש להרחיבו לכל התחומים. הקפדה של השופטים על התחלת הדיונים בזמן לא רק תחסוך זמן (אם כל שופט מאחר ברבע שעה ביום, זה שווה ל-30,000 תיקים בשנה), אלא גם תיצור את הכבוד הראוי לבית המשפט ולחוק שהוא מייצג. השופטים צריכים לעשות שימוש נרחב בהרבה בכלי של בזיון בית המשפט כדי לכפות את קיום החלטותיהם במישור האזרחי, ולשבת למשטרה על הווריד כך שתאכוף צווי הבאה במישור הפלילי.
לצד ומעל הצעדים הללו במישור המינהלי והטכני, על בתי המשפט לתרום את חלקם בהדברת הפשיעה על-ידי החמרה בענישה. על השופטים - שאמורים לחיות בתוך עמם - להבין שאנחנו במצב חירום, בו אין זמן ל"אחידות ענישה" ול"החמרה הדרגתית". עליהם להבין, שאין מדובר בעבירות ספציפיות שהפכו למכת מדינה, אלא בבעיה כללית הנובעת מתפיסה כללית. אומנם כל עבירה היא חלקיק בודד, אך יש לראות אותה במסגרת הגדולה והמכרעת: החזרת הכבוד הראוי לחוק ולאוכפיו.
