א. כאן שידורי ישראל מפיונג-יאנג צוות בכיר, שייצג את התקשורת הישראלית, חזר ארצה ממש ערב הלווית שרון מהשתלמות ב
קוריאה הצפונית. אין דרך אחרת להסביר את התוכן המחליא של פסטיבל שרון, שפצחה בו התקשורת בטון אחיד ומעורר חלחלה של קרנפים.
אין ספק, השיא שייך להיסטוריון הדגול
בני גנץ, שמבזבז את זמנו ואת ביטחוננו בלשכת הרמטכ"ל במקום להיות עורך בכיר באנציקלופדיה של קוריאה הצפונית. דברי גנץ על שרון הנם בושה לרמטכ"ל, שלא היו הרבה גרועים ממנו, אך גם לשכל הישר.
כנראה, טיפשות ובורות הנן תכונות נדרשות למינוי בכיר בצבאנו, וסינרגיה שלהן לא תסולא בפז. אדון טאוויל, אפשר לכתוב נח בשבע שגיאות, אבל לא בשבעים ושבע...
ב. משטרת המחשבות פסטיגל שרון מצטרף לשיאים של תפלות ושל חוסר טעם, שהכרנו בחיינו - כמו יום ההולדת השערורייתי של שימון הראשון וכמו חגיגות האשוּרה לזכר רבין (כולל גניזת קופסאות הנרות, שהדליק אספסוף הנרות לזכרו בכיכר, בגנזך המדינה). אך את השיא השיג, בינתיים,
יצחק אהרונוביץ', השר לביטחון הפנים, שהורה לשוטריו לחקור גילויי שמחה על מות המלך אריק הראשון.
מצד אחד אם זה לא היה - היו צריכים קופיריייטר יצירתי במיוחד להגות דבר טיפשות פוגעני שכזה. מצד שני אהרונוביץ' היה קצין בכיר מאוד במשטרה, והוראתו מלמדת יותר מכל על המפה המנטלית המעוותת של קצונת המשטרע. ולא אצליח להשתכנע, שפתאום הבליח רעיון העיוועים הזה במוחו...
ג. השוואה למה עיכבו את קבורת שרון שמונה שנים? שאל אותי חבר בדוא"ל.
- לך תדע. בטח בשביל הפנסיה המופלגת שלו ...
- לא. כדי שבמשרד החינוך יספיקו להכין את תוכניות הלימוד לתלמידי בתי-הספר על "מורשת שרון".
למרות אי-הנעימות - הבה נשווה את פסטיגל שרון, שרק פצחו בו, לאחר הכנה ארוכה ומייגעת, למסורת האזכרות לראשי-ממשלה קודמים. מחד-גיסא לא נדבר על
דוד בן-גוריון, על משה שרת ועל לוי אשכול, שכמעט נשכחו; ומאידך-גיסא גם לא נזכיר את
יצחק רבין, שהועלה לדרגת סוּפר-אל, ומי שלא סגדו לו ביראה נענשו קשות. שאלו את
מרגלית הר-שפי ואת החייל בבסיס חיל האוויר רמת-דוד, שהעז לפהק בעצרת לזכר הקדוש.
מי נותר לנו? גולדה מאיר הושכחה כיוון שהדביקו לה את עוונות מלחמת יום הכיפורים. את מנחם בגין אין חסידיו שוכחים. לעומת זאת, את
יצחק שמיר, שנדמה לי שרשם כמה פרקים במאבק להקמת המדינה ואחר כך בתפקידיו השונים עד היותו ראש ממשלה, כמעט שאין זוכרים.
משרד החינוך לא הזדרז להנפיק ערכת הנצחה וזיכרון כשהלך לעולמו לפני כמה שנים - למרות שהיה רב-מעשים והשגים.
המסקנה: גם כדי למות בהדר תקשורתי, צריכים בארץ פרוטקציה והכרה של מיעוט בולשוויקי, פוסט-ציוני, שהשתלט באלימות על חיינו הציבוריים - כולל על תוכניות הלימודים של ילדינו. ומבחינה זו, גם לראש הממשלה הראשון (שלכל דעות המתקדמים, היום היה נחשב לפשיסט מסוכן - הרבה יותר משמיר) אין פרוטקציה. ב"ג אינו עובר את הבחינה - כמו רבים מהאבות המייסדים.
ד. דברי בלע כיוון שכולם מזכירים כעת איך שרון הכיר אותם, אצטרף לגל. בפברואר 1967, או חודש לפני כן, יצאתי לכתבה עצמאית ראשונה ב"במחנה". סיקרתי את תרגיל הסיום של הסבת חטיבה 8 לחטיבה ממוכנת.
המפגש עם החטיבה היה בשדה תימן שמצפון לבאר-שבע. חברתי שם למאגר (פּוּל) של דובר צה"ל, והייתי המום. כטירון ב"גולני" ראיתי קצת נשק קל ונשק מסייע, והנה שפעת רכב קרבי, טנקים ונשק. ר', כתב ותיק ממילואי דובר צה"ל, התנדב לסייע לי, והסביר לי מה ראיתי. עד מהרה הבנתי, שאינו יודע דבר, והצלחתי להיפטר מחברתו. לימים פגשתי אותו, והוא לא זכר את פגישתנו הראשונה.
כשהסתיים התרגיל, הלכתי בעקבות הבנתי אל קרון המח"ט. אלברט מנדלר לא רצה להתראיין. אחד מקציניו הסביר, שהוא מחכה בקוצר-רוח לאלוף. תפסתי עמדת תצפית על הקרון, וראיתי לפתע איש ענק הולך בעקבות בטנו. אריק שרון, ראש מה"ד, הגיע לשטח.
"אל תפריע להם", אמר הקצין, שליווה אותי.
בפעם הבאה פגש אותי שרון כשבא לסייר במתחם אום כתף לאחר כיבושו במלחמת ששת הימים. הסתפחתי לסיירת של חטיבה 99 של קותי אדם, וקצין האג"ם של החטיבה הציע לי להימנע מלהציק למפקד האוגדה בשאלות. "כשיילך, גש לקותי. אולי הוא יסכים לדבר".
כשהמסוק נשא את שרון ממקומנו, קותי לא הסכים, וגם המג"דים שלו - כולל סטרליץ, שהכרתי מעיר הולדתי - סירבו להתראיין. בפעם הבאה פגשתי את אריק בליילה אחרי שפוצץ את ועידת הליכוד באמצע שנות השמונים. הלכתי למכוניתי, ובדרכי חלפתי על פניו. הוא היה רק עם לילי, בלי מלווים ובלי שומרי-ראש, ונראה מותש אחרי ליילה של קרבות.
"תאבדו את השלטון בצורה כזו", אמרתי לו, "ואחר כך נאבד את יהודה ושומרון".
אריק חלק על דעתי, וניסה להסביר. נפרדנו באי-הסכמה. ביום שישי שאחר כך הייתי, כרגיל, במושב הלצים של התקשורת בירכתי בית-הקפה של "בית סוקולוב".
איתן הבר דיבר על שרון, והסביר שלא איכפת לו כהוא-זה מההתנחלויות, אלא רק משרון. אז חשבתי, שאלה דברי בלע של מי ששם את שרון על הכוונת.
ה. במקום סיכום יש לי הערכה רבה לאריק שרון כמפקד השדה הטוב ביותר, שצמח בצבאנו, שאינו משופע במפקדים דגולים.
אריאל שרון היה גנרל גדול ומצביא כושל. את קרב אום כתף של אוגדתו במלחמת ששת הימים לומדים בכל הצבאות כקרב מופת, ורק לא בצבאנו. אחרי המלחמה שב להיות ראש מה"ד (ולכאורה היה אחראי לחקר הקרבות, להפקת הלקחים ולעידכון תורת הלחימה), ויחד עם חבריו למטכ"ל אחראי שרון לאי-הפקת לקחים מהמלחמה ולהתדרדרות, שהובילה אותנו לכישלונותינו החמורים במלחמת ההתשה וביום הכיפורים. אומנם שרון התנגד לקו בר-לב, אך התנגדותו הייתה רפה. כשמונה לאלוף פיקוד הדרום, הצליח לסגור את מרבית הקו המיותר. אומרים, שתכנן כשתפרוץ מלחמה להתנער מהקו, ולנהל את המלחמה במצרים בדרכו, מבלי לקבל אישור מהרמטכ"ל.
יחד עם שאר אלופי המטכ"ל בשנים 1973-1967 מעל שרון בחובתו להבין את מלחמת ההתשה, ולהכין את הצבא לקראת מלחמה כוללת. זו פרצה כשלושה חודשים אחרי שעזב את לשכת האלוף בבאר-שבע. כלומר, היו לו יד ורגל בהכנה הכושלת של פיקוד הדרום למלחמה.
מלחמת ההתשה הנה תיבת פנדורה, ששומרי-החותם משתדלים למנוע את פתיחתה. התבטאו בה כל מדווי המדינה ומערכת ביטחונה הכושלת. לכאורה, חלף כבר המון זמן, ולמידע אין כל חשיבות ביטחונית כעת. אך חשיפתו תציג את מערכת ביטחוננו ואת צמרת המדינה במערומיהן ובסיאובן.
בתקופה זו, צריך לזכור, דיכא שרון את הטרור ברצועת עזה (תוך מחאות שומרי הערבים ומגניהם מתוכנו), והוכיח, כי אכן המעז מנצח, ואין דבר העומד בפני הרצון. ברוב תקופת היותו שר ביטחון וראש ממשלה לא רצה שרון לנצח, והמציאות העגומה מאוד, שאליה דרדרה ממשלתו את המדינה, הביאה אותו באיחור רב למבצע "חומת מגן".
את רוב מלחמת יום הכיפורים העבירו דוד אלעזר, הרמטכ"ל, חיים בר-לב, מפקד חזית הדרום, ושמואל גונן, אלוף הפיקוד, בתקיעת מקלות בגלגלי מפקד האוגדה שרון ובניסיונות להדיחו. למרות זאת, הצליח שרון ברוב תוכניותיו וברוב הקרבות ב"מלחמת הגנרלים". פשוט לא היה בחזית הדרום שום גנרל אחר, שיכלו לסמוך עליו. ביום האחרון למלחמה לא הצליח שרון למנוע התקפה חסרת-שכל על "מיסורי", שטבחה לשווא בחטיבת השריון 600. שוב, לדעתי, לא התנגד מספיק לתוכנית האווילית. ואני בטוח, שלא שכח זאת עד שעצם את עיניו, לפני שמונה שנים.
מי שלא רצו לקבל את שרון כרמטכ"ל, קיבלוהו כשר ביטחון. שם- כמו בתפקיד ראש הממשלה - הוכיח שלמפקד הנועז, שהצטיין בראייה טקטית, לא הייתה כל ראייה אסטרטגית כוללת. תוכניותיו להילחם בטרור, או לעשות סדר חדש בלבנון, התנפצו על שרטונות של חשיבה דלה ושל יכולת עלובה של הצבא, שכשר ביטחון, שרון היה אחראי להכנתו לקרב.
הישגו הגדול של שרון היה הקמת יחידה 101, שעשתה את המהפכה היחידה בתולדות צבאנו, והחזיקה מעמד כחמש-עשרה שנה. לכאורה, יחידה 101 לא עשתה מבצעית כמעט דבר. פה ושם יצאו אנשיה אל מעבר לקווי הגבול, וחזרו לרוב עם הישגים. אך היחידה הוכיחה, שניתן להתנהג אחרת - לא כמו בפלאמה - ואפשר להגיע להשגים אם הצבא ומפקדיו ישנו את דרכי חשיבתם. גם שרון לא הבין, שמהפכת 101 מיצתה את עצמה עוד לפני מלחמת ששת הימים. עוד בשנות החמישים גם שרון לא הבין - כמו מנהיגי ישראל - שאין תכלית למדיניות פעולות התגמול, וצריכים חשיבה אחרת, תוכנית אחרת, שינוי ערכים ומפקדים אחרים, כי הדג מסריח מראשו.
שלוש פעמים, לפחות, ניסו להדיח את שרון מהצבא - גם בגלל אופיו הקשה והבלתי-נסבל. רס"ן שרון הודח, ונשלח ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. הראו לו את הדלת החוצה, אך במקום ללמוד ולעוף מהצבא, הקים ביוזמתו של מישאל שחם, מח"ט ירושלים, את יחידה 101, שממנה צמחה חטיבת הצנחנים 202 (אחרי איחוד 101 עם גדוד 890). אחרי מלחמת סיני נשלח אל"ם שרון (לאחר שהודח מתפקידו ביוזמת אנשיו בחטיבת הצנחנים) להיות נספח צבאי בבריטניה ובסקנדינוויה. הוא סירב להבין, שלא רצו אותו בצבא (בעיקר, על-רקע הקרב השנוי במחלוקת במצר מיתלה), וחזר לצבא. מונה למח"ט חי"ר ואחר כך למח"ט שריון, שסבל מהתעמרות קשה של אויביו (ובעיקר, חיים בר-לב, מפקד גיסות השריון, שעמו היה לו חשבון פתוח מאמצע שנות החמישים). באמצע שנות השישים הציל יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון, את הקריירה של שרון, ומינה אותו לראש-מטה הפיקוד. כשמונה רבין לרמטכ"ל, הפך שרון לאלוף, ועמד בראש מה"ד.
ערב מלחמת יום הכיפורים הצליחו מתנגדיו, בראשות בר-לב ואלעזר, וחגגו במסיבות הפרידה לאלוף הבעייתי. שלושה חודשים אחר כך, לדאבון-לבם של מפטריו, פיקד שרון על אוגדה 143 במלחמה, והיה, כנראה, קרן האור היחידה בצמרת פיקוד הדרום. אך גם במהלכה ניסו הרמטכ"ל ואנשיו להיפטר ממנו, ורק שר הביטחון דיין סיכל את ביצוע זממם.
למרות הדחתו בידי אנשיו בשנת 1957, שרון היה מפקד אהוב על חייליו, וידע להפיח בהם רוח קרב ותעוזה. והדברים בלטו מהכוננות ערב מלחמת ששת הימים ועד יום הכיפורים. הקלטות הקשר מלמדות, כי הגעתו לגזרה הדרומית הפיחה תקווה בנצורי המעוזים, שצבאנו הפקירם ברוב זדונו. שרון דיבר הרבה על חילוצים, אך כמעט שלא עשה דבר למענם - כמו שאר מפקדינו הבכירים.
שרון מדגים היטב את הסיאוב העמוק בצמרת הישראלית, שהוא עצמו היה ממוביליו. סמלי, שנקבר - לכאורה, בניגוד לחוק - בשמורת טבע. ביתו מלא במסמכים צבאיים יקרים מפז, שהוצאו ללא רשות, ומוחזקים בו בניגוד לחוק. ואם מדברים על ביתו - לא ברור כיצד מימן את רכישת חוותו. מספידיו הרבים התעלמו משלל הבעיות האתיות, שנצמדו אליו, מנטייתו להפר פקודות ומשמעת, מהזניית הפיקוד הבכיר במלחכי פנכה, וממעידותיו הפליליות, שהוחלקו בתמרונים מילוליים על-יצירתיים של אבירי שלטון החוק, שעלצו כש"הבולדוזר" הפנה את עצמו נגד המתנחלים שנואי-נפשם, ורמסם בדרכים, שרחוקות מדמוקרטיות.
כשר ביטחון, היה הרשע האולטימטיווי של השמאל ושל התקשורת, שהכפישוהו בלא הרף. באותה התקופה נתן פרופסור באוניברסיטת תל אביב לתלמידיו תרגיל, שבו היו צריכים להסביר מדוע לא-אתי לתרום לו דם. כשחצה "הבולדוזר" שרון את הקווים, והבטיח להשמיד את ההתיישבות ולהכות במתיישבים, קיבל מחילה על כל עוונותיו, ו"אותרג". אני מניח, שלולא הוכרע בידי שמיים, היה מבצע את זממם, ומחזיר את יהודה שומרון ואולי גם את הגולן.
כך, זקנת שרון, חבורתו ובניו ביישו מאוד את הישגיו הגדולים בצעירותו. הוא נותר אריק מלך ישראל, שהוביל - כמו רוב מלכינו - בסביאה ובשחיתות, עד שכרע. שמונה שנים תמימות לא הניחו לו מטעמים משונים ללכת לעולמו.
הלווית שרון מסמלת יותר מכל את האיש, שטעה בגדול. ליתר ביטחון, אבטחו אותה בהצבת עוד סוללה של "כיפת ברזל" בגזרה - סמל אדיר לדלות חשיבתו המערכתית. באזור חוטף-עזה, שאריק לא ידע ולא רצה להגן עליו, נחתו שתי רקטות, שנורו מרצועת עזה. לא הרחק משם עדיין מתגוררים מגורשים במחנה העקורים ניצן, וחיי רבים מהם נהרסו כליל בגלל גחמותיו. בהלוויתו לא הוזכר, שרוב המדינה הפכה, גם בגלל העקירה ("עומק העקירה - כגודל החקירה"), לאזור חוטף-עזה, ובראש מערכת הביטחון ממשיכים לעמוד חדלי-אישים וחדלי-רצון.
הקו האתרוגי הוביל את הלווית שרון, שהייתה יותר צפון קוריאנית מאשר יום ההולדת של הנשיא פרס, ששבר כל שיא בבזבוזים ובחוסר-טעם. חכו, נא לא לסכם עדיין: כל מה שידענו לזרא בפסטיוולים קודמים, ישוב כעת ובגדול מאוד, כיאות לשרון.
ו. אפילוג "וכמעט שלא כתבת דבר על היות שרון מורה-הלכה בתחום השחתת המידות" - כתב לי ידיד, שמשמש לי מורה-דרך.
למה אטרח, ואביא לכם קמח טחון?! זאב גלילי הבלתי-נלאה כבר עשה זאת באתרו המשובח, "היגיון בשיגעון".
