אשרי המאמין

האם הוותיקן יפתח סוף-סוף בצורה מלאה את הארכיונים שלו מתקופת השואה? השבוע היו שוב דיבורים על כך, אם כי מעשים עדיין לא ראינו. שנים רבות נשמעת דרישה זו, לבצע מהלך שבכל מדינה מתוקנת נעשה בצורה אוטומטית: לתת לחוקרים גישה למסמכים בני 70 ומעלה (תקופת החיסיון המקובלת היא 30 שנה בלבד). אבל הוותיקן פתח עד כה רק את המסמכים שהוא עצמו בחר, והותיר סימני שאלה ענקיים סביב התנהלותו של האפיפיור פיוס ה-12 בשנות השואה. עובדה מספר 1: פיוס היה נציג הוותיקן בגרמניה הנאצית לפני שהתמנה לאפיפיור בשנת 1938, וחתם על הסכם סטטוס-קוו עם ממשלתו של היטלר; עובדה מספר 2: פיוס שתק כמעט לחלוטין בזמן השואה; עובדה 3: פיוס נחלץ לעזרתם של יהודי רומא בשנת 1944. על עובדות מרכזיות אלו אין מחלוקת; השאלה היא האם יש קשר ביניהן ו/או האם ניתן ליישב ביניהן. יש מי שאומרים, כי לפיוס לא היה הרבה מה לעשות בזמן השואה ושתיקתו נועדה להגן על אינטרסים חשובים של הכנסייה הקתולית. יש המאשימים אותו בתמיכה בנאצים ובשתיקה שנבעה לכל הפחות מאדישות לגורל היהודים. קרוב לוודאי שהמסמכים שבוותיקן יכולים להכריע לכאן או לכאן או לאיזשהו מקום באמצע. העובדה שכל האפיפיורים סירבו להתיר גישה אליהם, עשויה לרמז מה יש בהם. האם פרנציקוס יהיה מי שישבור את חומת הסודיות?

מגיע יישר כוח גדול ליהודה וינשטיין, על נחישותו בנוגע לביטול הבחירות בנצרת ובבית שמש. שנים מדברים על כך שבמגזר הערבי ובמגזר הערבי יש זיופים ואי-סדרים בבחירות, אבל איש לא עשה דבר – עד וינשטיין. צריך לא מעט אומץ ציבורי כדי להתעמת עם שני המגזרים הללו, שלא ממש ידועים בחיבתם לבתי המשפט ושבחלקים משמעותיים בהם האלימות היא דרך חיים. וינשטיין הוא שפעל במהירות רבה והוא שהחליט לבקש לבטל את התוצאות בשתי הערים, ולכן הוא שזכאי למלוא המחמאות. עליו להשלים כעת את המהלך במישור הפלילי ולמצות את הדין עם מי שאחראים לאותם מעשים. השאלה שלי היא מה יקרה בעתיד – הן בבחירות לכנסת והן בבחירות המוניציפליות. אפשרות אחת היא, שהזייפנים למיניהם יפעלו ביתר תחכום, יפיקו לקחים מכשלונותיהם באוקטובר 2013 וינסו למנוע מהמשטרה לעלות בעתיד על עקבותיהם. איכשהו נדמה לי, שזו האפשרות הסבירה יותר. אבל אולי – רק אולי – יהיו גם מי שיבינו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, שאי-אפשר להמשיך להביא מתים ואסירים להצביע, שמי שינסה לעשות זאת ישלם מחיר אישי וציבורי כבד. האם זו תקווה מציאותית?

ממש לא הופתעתי מהדוח של יוסף שפירא על השלטון המקומי שפורסם השבוע. בגדול, אותם ליקויים ואותם אי-סדרים ולפעמים גם אותן שחיתותיות, חוזרים על עצמם בדוחות המבקר בנושא זה. לכל היותר מתחלפים השמות, הסכומים וכמה פרטים. השלטון המקומי היה ונשאר החצר האחורית המסריחה של המשטר בישראל. יש רק תקווה אמיתית אחת לשינוי: פיקוח אמיתי ואפקטיבי מצידו של משרד הפנים. שפירא עמד על נושא זה בדוח השנתי שלו והראה, כי שרי הפנים לדורותיהם לא רוצים ללכלך את הידיים בשלטון המקומי, ולא ממש משנה למה. וכך יכולים השריפים המקומיים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם: לקבל טובות הנאה, ליטול הלוואות במיליארדרים, לקיים אירועים בזבזניים, לצפצף על חובת המכרזים ועוד כהנה וכהנה. האם גדעון סער – שלא עשה דבר בעקבות הדוח הקודם – יתעורר כעת?

אי-אפשר להפריז במשמעות נתוני חשיפת העיתונים שפורסמו השבוע בידי TGI. לפי הנתונים הללו, מעריב למעשה נמחק. עם חשיפה של 5%-4% מעריב מתקרב לטווח טעות הדגימה, כך שעוד מעט ניתן יהיה לומר בציניות שייתכן שאיש אינו קורא אותו – ולא רחוק היום שזו עלולה להיות האמת. אם כך יקרה, זה יהיה יום עצוב ביותר לתקשורת הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית. זה יהיה יום בו נישאר עם שלושה עיתונים גדולים ומוטים: ישראל היום הפרו-ביבי, ידיעות אחרונות האנטי-ביבי והארץ שלא צריך לומר עליו דבר. שלמה בן-צבי טוען, שמעריב הפסיק להפסיד בחודש דצמבר ושהנתונים שלו גבוהים מאלו שפרסם TGI. אם לחזור לרגע למחוזות הציניות, אזי באמת די קשה להפסיד אם אתה מדפיס מעט מאוד עותקים, אם יש בך פחות עמודים, אם סגרת מוצרים, אם אתה משתמש במערכת אחת לשני עיתונים ואם הורדת את משקל הנייר. וברצינות: האם בן-צבי מסוגל להציל את מי שפעם היה העיתון הנפוץ ביותר במדינה, וכיום יש לו פחות קוראים מאשר לעיתון-הנישה גלובס?

בשנת 749 חרבה בית שאן לחלוטין ברעידת אדמה עזה. את עקבותיה ניתן לראות עד היום בגן הלאומי הנפלא של העיר: עמודי ענק שקרסו, כותרות שנפלו, גגות שהתמוטטו, אפילו פסיפסים שקיבלו צורה גלית. תראו את העמוד הזה, שפשוט נפל ונחצה לשניים ונותר כך במשך 1,200 שנה עד שנחשף בידי הארכיאולוגים. סקיתופוליס – היא בית שאן – ירדה מעל המפה, אבל השבר הסורי-אפריקני לא הלך לשום מקום ומדי פעם הוא מזכיר את קיומו ברעשים קטנים. משום מה אני לא בטוח, שישראל של 2014 מוכנה טוב יותר מאשר ארץ ישראל של 749 לרעידה הגדולה הבאה. האם אני טועה?

תראו אלו צירופי מקרים. "תחקירו" של רפי גינת על שמואל דכנר – שהתבסס כמעט בלעדית על טענות של הלל צ'רני ועל תביעות של מאיר וענת רבין – שודר ערב החקירה הנגדית של דכנר במשפט הולילנד. הפרופיל של אילנה דיין על דכנר שודר (יום ה', 23.1.14) בעיצומה של הגשת הסיכומים במשפט, כאשר השופט דוד רוזן כבר שוקד על לימוד החומר לקראת מתן פסק הדין – כנראה מתישהו בין פסח לבין פגרת בתי המשפט. הכתבה ב"עובדה" הייתה אנושית, ציירה את דכנר באור מאוזן - בהחלט לא תופעה שכיחה בתקשורת הישראלית - ואולי אף הטילה אחריות-יתר על אנשים אחרים. הבעיה שלי איננה התוכן אלא העיתוי. דיין כבר הוכיחה בעבר, שאין לה שום בעיה להיות בעת ובעונה אחת החוקר, התובע, השופט והתליין (ע"ע סרן ר'). האם לא היה כאן שום רצון להשפיע - ולא משנה באיזה כיוון - על פסק הדין?