מי מקיים כל חוקי המדינה?

בְעַל פֶּה וּבֳכְתַּב הַתּוֹרָה מוֹרָה בְּעַל פֶּה וּבִכְתַּב בְּטֶרֶם אָדָם קַם וְעַל חוֹק חָשַׁב אָז הוּא נִצְטַוָּה זֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ לְמַעַן תִחְיֶה וְאֶת זְכוּתְךָ תְּמַמֵּשׁ בְּרַם בַּתּוֹרָה נִכְתַּב כִּי דְּבַר הַהֲלָכָה מֵהַכְּתַב נִשְׁאַב בְּמִשְׁפָּטִים הַתּוֹרָה חַזְרָה בְּלִי דַּי עַל כֹּל שֶׁנֶּאֱמַר אָז בְּעַל פֶּה בְּסִינַי וְקַבְעָה בִּכְתַּב יַחַס אָדָם לְחֲבֶרוֹ מתוך הַלָּאוִים בְּדַבֵּר הָאֵל דְּבָרוֹ בְּדבר ה' אל מֹשֶׁה לֶאמוֹר זֶה קַבְלוּ בִּכְתַּב וְהַיֵּתֶר בְעַל פֶּה כי הַכְּתַב נִצְחִי אֵין שִׁנּוּי וּמֻשְׁלָם ובְעַל פֶּה יִתְהַוֶּה מְחָכְמַת הָאָדָם עַל אַף שֶׁבּאָזְנֶיךָ לֹא שָׁמַעְתָּ אַתָּה דַּע כִּי דִּבְרֵי חֲכָמִים מִדְּאוֹרַיְתָּא כֹּולֵל הַפְּסַק וְהַתַקְדִּים כִּי נִתְנָה סַמְכוּת לָאָדָם לְחוֹקֵק

משמעות וחשיבות התורה שבל פה

נתחיל בעשרת הדברות שנאמרו בעל פה לכל העם שעמד אז מול הר סיני כפי שכתוב בפרשת יתרו. באותו מעמד התורה כֻּלָּה נאמרה בעל פה למשה על הר סיני ומשה כתבה מפי הגבורה, ונתן לתורה שבעל פה תוקף שלא ניתן לערעור. תְּחִלָּה נִמְסְרָהּ (כְמַסֹּרֶת) מבר סמכא לבר סמכא לחכמים, אך הם הֶעֱלוּהָ על הכתב בששה סדרי משנה. וכך נהג משה בְּנָתְנוֹ את התורה לישראל שלמדו אותה בשני מקומות במקביל בבבל ובירושלים עד שגובשה לקודקס משפטי לפיו נוהג עם ישראל. ואם נשאלת השאלה מי מקיים כל החוקים והמצוות (ההלכות) האלה? נשיב לשואלים בִּשְאֶלָה ומי מקיים כל חוקי המדינה? האם רק מפני שלא הכל מקימים את חוקי המדינה אז הם בטלים או לא חשובים ולא מקובלים, או שזה תלוי באדם בינו לבין עצמו ובינו לבין הציבור והרשות? כך צריך להתייחס לתורה שבעל פה. גם כאשר לא מוצאים שמצווה פלונית כתובה בתורה, אין בכך כדי שלא לקימה. ניתן לומר כי לִמְדִּינָה מסודרת יש בדרך כלל חוקה, לנו עדין אין, אבל אצלנו נתקבלו מספר חוקי יסוד שיהוו חלק מהחוקה העתידית. בעקבות חֻקֵּי יסוד אלה נחקקו חוקים ונפסקו הלכות משפטיות מחייבות את כל אחד מאזרחי המדינה, כך הדבר בקשר לתורה שבעל פה, התורה בכתב היא בבחינת חוקי היסוד של עם ישראל שמהם נתגבשה ההלכה, שמרוכזות בששה סדרי משנה, כאשר הלימוד בהם יצר ספר הלמוד הנקרא תלמוד, לפיו נוהג עם ישראל בכל מקום שם הוא נמצא. ויש חכמים ואנשי רוח שהגדירו את תורת ישראל כאוטנומיה של התורה שבעל פה. למעשה התורה שבעל פה עומדת בסופו שלדבר בפני עצמה כתורה קדושה לכל דבר, אך היא נסמכת או מקבלת תוקף בהסתמך על התורה שבכתב.

לישב סטירה שבפרקי אבות

פרקי אבות פותחים במלים אלה: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וגו', אלא שדברים אלה מעוררים תמיהה, כי הרי חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תורה הם המכונים בשם תורה, וכך אנו אומרים או שרים בפסח ב"אחד אלוהינו": "חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תורה" ורק לאחר מכן אנו אומרים או שרים "שִׁשָּׁה סִדְרֵי משנה". אם כך יוצא אפוא כאילו משה מסר ליהושע את חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תורה ולא מסר התורה שבעל פה, דהיינו שִׁשָּׁה סִדְרֵי משנה. זאת השאלה: הרי אנו קוראים בתורה כי משה מסר את התורה לעם ישראל שהוא כתב מפי הקב"ה, שנאמר: ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה וַהֲיֵה שם ואתנה לך את לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אשר כתבתי להורותם (כד/יב). ולא זאת שמסרה ליהושע. לא בכדי אנו אומרים בעת הוצאת ספר התורה לקריאתו במהלך התפלה: תורה צִוָּה לנו משה מורשה קהלת יעקב וכו'... ולא מורשה ליהושע, ולשופטים ולזקנים ולנביאים וכו'.. כאמור משה מסרה לקהלת יעקב. לכל עם ישראל במישרין כאשר קבלה בסיני. והשאלה מה קבל משה בסיני על זאת כבר עניינו כי משה שמע את הקב"ה מכתיב לו את התורה והוא כותבה, והוא מסרה לישראל. זה מיישב את "מעין הסתירה" שכביכול קימת בפרקי אבות, כי הקב"ה למעשה נתן למשה את התורה וגם את הסמכות לפסוק הלכה ולהורות אותה שנאמר: וְהַמִּצְוָה אשר כתבתי להורותם (כד/יב). משמעות הדברים כי מדובר גם בתורה שקבל משה בסיני בעל פה לא רק זאת שקבל בכתב. ועל כן ניתן לומר כי הסמכות להעביר את התורה שבעל פה אשר הוסמך להורות אותה ולפסוק הלכה לפיה. זה שמסר משה ליהושע ויהושע מְסָרָהּ לזקנים והזקנים לנביאים וכו'.. מכאן שהתורה שבעל פה קימת לכאורה מאז מתן תורה על הר סיני, וכל שצריך לדעת להעלות מתוך התורה את ההלכה שנתן לה תוקף כמו התורה בכתב שעליה היא נסמכת.. לכן יש להלכה, דהיינו לתורה שבעל פה תוקף מְקֻדַּשׁ לעם ישראל ויש לה תוקף כמו לתורה שבכתב כי התורה (חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תורה) נמסרה לישראל ומשה בֵּאֵר אותה וְלִמֵּד את העם אותה.

פסיקת הלכה ע"י פירוש התורה

להדגמת האמור כאן מובא שוב ספור המעשה על ארבעת התנאים: רבן גמליאל ורבי יהושע בן חנניה ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהלכו לרומי, ושם דרשו דרשות, שבאחת מהן אמרו, שאין דרכיו של הקב"ה כדרכי בשר ודם, שהרי בשר ודם גוזר גזרה על אחרים לעשות והוא עצמו אינו עושה ואילו הקב"ה גוזר ועושה. אחד המינים (משומד) נכח בעת הדרשה ושמע את דרשת התנאים, אמר להם: אין דבריכם אלא כזב. אם הקב"ה אומר ועושה, מדוע צווה על השבת והוא איננו משמר את השבת ונוהג בימי שבת כבימי חול: מוריד הגשם, מעלה עננים, מזריח חמה ולבנה מדשן פרות. אמרו לו: רשע וכי אין אדם רשאי להיטלטל בתוך חצרו בשבת? אמר להם: הן. אמרו לו: העליונים והתחתונים חצרו של הקב"ה הם, שנאמר מלא כל הארץ כבודו (ישעיה,ו/ג) בתוך שלו מטלטל. אלא שלצערנו אנו רואים חלק ממנהיגינו בימינו, מצווים אותנו לעשות בעוד הם עצמם אינם מקימים את אשר צוו את האחרים לעשות. צריך להוציא מכלל זה את היוצאים מן הכלל הם המפקדים בצה"ל, אשר תחילה הם עושים ולאחר מכן מצווים את פקודיהם לעשות את אשר עשו. הם מסתערים על האויב בקרב בראש הצבא וקוראים לפקודיהם אחרי. ניתן לקבוע כי מפקדי צה"ל הם דוגמה ומופת לכל הצבאות העולם. לא כך מנהיגינו.

מתן הרחבה לדברות כחוק פלילי ואזרחי

פרשת משפטים מפרטת חלק מהדברות שניתנו בפרשת יתרו כגון לא תשתחוה לאלוהיהם (הַדִּבְּרוִת: אנכי ה' אלוהיך ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פני) או ששת ימים תעשה מעשך וביום השביעי תשבות (הַדִּבֵּר: זכור את יום השבת לקדש..) או יחס הבן להוריו ומקלל אביו ואמו יגן' (הַדִּבֵּר: כבד את אביך וגו'.. או מִדְבַר שֶקֶר תרחק או לא להית עד חמס (הַדִּבֵּר: לא תענה ברעך עד שקר) או ומכה איש ומת מות יומת (הַדִּבֵּר לא תרצח) או כי יגנוב איש שור או שה וגו' (הַדִּבֵּר לא תגנוב) או וכי יפתה איש בתולה (הַדִּבֵּר לא תחמוד) כן צריך לחזור את עצות יתרו למשה, בקשר לשופטים שיעשו משפט צדק כפי שיתרו תאר אותם: אנשי חיל אנשי אמת, שונאי בצע. כאן מרחיב הכתוב גם בקשר למדת וסוג העונש שיש להטיל על העברין או למדת ושיעור הפיצוי שעל גורם הנזק לשלמו כתוצאה מעולה שעשה האדם כלפי זולתו. לשון הדברות שפורטו לעיל שונה מאלה שביתרו, אך הכוונה אחת היא, אך כאן יש הרחבה ופירוט העברות. ברם נתחיל בדבר ההומאני שהפרשה פותחת בו: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ושביעית יצא לַחָפְשִׁי חִנָּם.(כא/א) כלל זה כפי שנשמע חל רק על עבד עברי לא חל על עבד לא עברי דבר זה מעלה תמיהה אצל רש'י. כי הרי התורה חוזרת ומצוה שיש לנהוג בגר הגר בתוכנו, ביחס שווה כמו ליתום ולאלמנה, ברוחב לב ובחמלה, בתנאי שהוא נאמן והגון. האמור לגבי העבד אם מתייחס רק לעבד עברי מביא את רש"י לומר שמא הפסוק מתכון לעבדו של עברי אשר יכול להיות כנעני. לכן התורה מחמירה עם עבד שמבקש להישאר עבד אצל אדוניו, את אזנו רוצעים במשקוף הדלת. מצאנו גם כשמדובר באשה הנמכרת כְּאָמָה לא נאמר כי מדובר באמה עבריה. כֹּחֶנוּ בְּטִיב מַעֲשֶינוּ וּבְקִיּוּם עֲרָכִים כֹּחֶנוּ גּוֹבֵר בְּהַטּוֹתֶנוּ אֹזֶן לַנִּצְרָכִים לְדַבֵּר סָרָה בְּאָדָם כְּמוֹ לִשְׁפּוֹך דָמוֹ אַף מַתְרִיס שֶׁכָשַׁל עֲזוֹב תַעְֲזוֹב עִמּוֹ כִּי אֶלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת קִבַּלְנוּם אָנוּ וְהֶם נִדְחוּ ע"י הָאֻמּוֹת הַלּוֹמֵד תּוֹרָה שְׁבְּעַל פֶּה הוּא מְשֻׁבַּח וְאוֹי לַלּוֹמֵד שֶׁלָּמַד וְאֶת תּוֹרָתוֹ שָׁכַח אֶלֶּה הֶם הָעִקָּרִים שֶׁנִּתְנוּ לָנוּ מִסִּינַי אלו הֵן הֶמִצְווֹת שֶׁנְּתָנַם לָנוּ אֵל שַׁדַּי בְּעָסְקֵנוּ בְחֹק וּמִשְׁפָּט וְקִיּוּם מִצְווֹת הָבָה נַעֲשֶׂה זֹאת כְּפִי שֶׁצּוֵּינוּ כַּיּאוֹת לְבַל נִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת אַךְ בַטּוֹבוֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת