הסופר הצרפתי גי דה מופאסאן מתאר את תחושות ההשפלה, הכאב וחוסר האונים של "אנשים ללא גב". הוא עושה זאת בסיפורו 'אבא של סימון'. בסיפור זה, מתאר הסופר, כיצד צלצולי שעת הצהריים נדמו, שער בית הספר נפתח והילדים נחפזו החוצה, דוחפים זה את זה, מתעקשים לצאת ראשונים. אבל במקום להתפזר ולשוב הביתה לארוחה, כפי שנהגו מדי יום ביומו, נעצרו לא הרחק מבית הספר, התגודדו בחבורות והחלו להתלחש. בבוקר ההוא הגיע לכיתה בנה של בלאנשוט.
בנה של בלאנשוט הגיע באותו זמן גם הוא לפתח בית הספר. הוא מתואר כילד בן שבע או שמונה, חיוור, לבוש ללא דופי, מהסס ומגושם משהו. הוא פנה ללכת לבית אמו, כאשר בני כתתו, שעדיין התלחשו בחבורות ונעצו בו עיניים זדוניות ומרושעות של ילדים חורשי מזימה, הקיפו אותו עד שסגרו עליו.
בנה של בלאנשוט עמד בתוך המעגל שסגר עליו, מופתע ומבולבל, חושש שמא יבולע לו מהם. אבל הנער שהפיץ את השמועה, מלא גאווה על ההצלחה בהיותו בעל לשון הרע מוצלח, שאל אותו: אתה, איך קוראים לך? השיב הילד: סימון. סימון מה? שאל הילד הרשע את סימון. סימון, השיב שוב הילד. הנער הרשע צעק לעברו: אתה חייב להיות סימון משהו... סימון סתם, זה לא שם. וסימון הקטן השיב על סף בכי, בפעם השלישית: קוראים לי סימון. הפרחחים הפושעים שסביבו פרצו בצחוק, והנער הרשע, שמח בנצחונו העלוב, הגביר את קולו: אתם רואים? אמרתי לכם? אין לו אבא.
ואז סימון, נשען על גזע עץ, כדי לא ליפול, כולו בהלם ופגוע עד עמקי נפשו, ניסה להסביר להם, אבל לא מצא מילים להזים את הלשונות הרעות האלה: אין לו אבא. אחד מהנערים הרשעים, שעמד קרוב לסימון, פער את לועו בלגלוג וקרא: בן בלי אב ! בן בלי אבא! סימון תפס את הנער הרשע בשערו בשתי ידיו והחל לבעוט בו ואף נעץ את שיניו בלחיו של הרשע. קמה מהומה גדולה. שני המתגוששים הופרדו זה מזה וסימון מצא עצמו מוכה, חבול ודואב, מתפלש בקרקע, מוקף פושעים רשעים מוחאים כף ומריעים. עוד הוא מתרומם ומנקה בידיו, בהיסח הדעת, את חולצת בית הספר הקטנה שלו, המאובקת כולה, קרא אליו אחד הנערים: לך תגיד אותנו לאבא שלך.
סיפור זה מקומם כל מי שנשמה בו וצלם אלוהים בו, מקומם גם את כל מי ששם אל לב, כיצד מתעללים בילדים ובנוער ובאוכלוסיות חלשות, וכיצד מתעללים בעם היהודי ובמדינת היהודים ובמתיישבים החלוצים ביהודה ושומרון ובגוש עציון ובבקעה. ההתעללות מתחילה ברצח אופי ולאחר מכן בגירוש מתיישבים חלוצים מסיני, מגוש קטיף, מצפון השומרון, וזוממת המשך הגירוש מיהודה ושומרון מהבקעה ומגוש עציון. כל מי ששותף בהתעללות זו, הינו פושע מלחמה וקושר קשר רשעים. כך גם נמשכת ההתעללות של נשיא ארצות הברית
ברק אובמה והאיחוד האירופי במתיישבים החלוצים, כמו גם בעם ישראל כולו, היושב בציון ונמצא תחת מלחמת ומתקפת טרור ערבי ומסע צלב הכסף המיסיונרי.
אמנם נדמה שאין לנו אבא. נדמה לכל המתעללים והרשעים, שלילדים/ות ולנערים/ות פגועים/ות (הילדה שנאנסה וקרבנות ההתעללות בבתי הספר וברשתות החברתיות), שלמתיישבים החלוצים ולעם היהודי הנאמן ליהדותו, לארצו, ולתורתו, כאילו אין להם אבא. אבל יש לנו אבא. אבא שלנו קוראים לו אהיה אשר אהיה, והוא הוציאנו ממצרים ומגלות אדום וישמעאל, והוא מאותת לנו נמרצות, דרך גורלם של אדריכלי הגירוש והסכמי אוסלו ומשתפי הפעולה עימהם, ודרך איתני הטבע, כי גורלם של הרשעים לדין ושל הצדיקים לרחמים וחסד.
וכך למדנו: "והאלהים יבקש את נרדף" - (קהלת ג) רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם "והאלהים יבקש את נרדף"; אתה מוצא צדיק רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף רשע "והאלהים יבקש את נרדף" אפילו צדיק רודף רשע, "והאלהים יבקש את נרדף" מכל מקום "והאלהים יבקש את נרדף". רבי יהודה ב"ר סימון אמר בשם ר"י ב"ר נהוראי: לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא... ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים יד) "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" (ויקרא רבה פרשה כז).