להפסיק את השקר

אלברט איינשטיין הגדיר: "אי-שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". עשרים שנה אחרי השיגעון הראשוני חשוב לומר זאת לאוסלואידים המקוריים ולמי שהולכים בדרכם, הממשיכים להטיח ראש בקיר ולצפות לתוצאות שונות מאלה החמורות שהיו מנת חלקנו מאז. הנחת היסוד של 20 השנים האחרונות הייתה ששלום בארץ ישראל המערבית כרוך בהקמת מדינה פלשתינית נוספת, בלב הארץ: "שטחים תמורת שלום". מספטמבר 1993 נשטף מוחנו כאילו לא ייתכן שלום בלי להקים מדינה כזו, נוסף על זו שממזרח לירדן. אנו מטיחים שוב ושוב את ראשינו בקיר, ומנהיגי ה"ימין" הולכים בזה אחר זה בדרך כל אוסלואיד. "תהליך השלום" שווק על-ידי יצחק רבין כניסוי שניתן להפסיקו. אבל, הניסוי בחיי מיליוני בני-אדם, יהודים וערבים, נעשה שלא לפי אמות המידה המוגדרות באמנת הלסינקי אפילו לגבי ניסוי באדם אחד. כך, למשל, לא הייתה בו הערכת סיכונים זהירה בהשוואה לתועלת הצפויה לאנשים נשואי המחקר; לא כובדה זכות הנחקרים להסתלק מהסכמתם להשתתף במחקר; הניסוי לא הופסק כשהסתבר לכל שהוא מתפתח בכיוונים שלא נחזו מראש - למרות שרבים וטובים התריעו מראש על הצפוי - ושהסיכונים הכרוכים בו גוברים על הסיכויים. חוקר הגון היה מפסיק את מחקרו כשהיה רואה שהנחות היסוד כשלו. אבל באוסלו, בהבדל מהלסינקי, הניסוי המסוכן נמשך ונמשך, תוך התעלמות מההיגיון ומהמוסר, ובלי שהנחת היסוד נבחנה מחדש. מי שרוצה שלום חייב לשאול את עצמו: האם מדינה פלשתינית היא אכן הבסיס לשלום, ושמא היא דווקא המנגנון לחיסולו ולחיסול מדינת היהודים. האויב, על מרכיביו ה"מתונים" ואחיהם הרעים, אומר בגלוי שיעדיו אינם שלום אלא פלשתין השלמה, שתי גדות פלשתיניות לירדן. רק בישראל, ובעקבותיה בעולם כולו, ממשיכים להעלות מס שפתיים למולך "השלום": שתי מדינות לשני עמים. מי שרוצה שלום חייב להתבונן במציאות בעיניים פקוחות ולומר אמת: לא ייתכן שלום אם זה מבוסס על גירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם; אם העיקרון שבבסיסו הוא אנטי-יהודי, אנטי-דמוקרטי, אנטי-ציוני ואנטי-מוסרי; אם הוא איננו אזורי, אלא מוגבל בתחומי ארץ ישראל המערבית. "חזון" חלוקת הארץ היה ונשאר הונאה. למרבה הבושה, ישראל ייצאה אותו לעולם, שלא היסס לאמצו. תוצאתו: חידוש מלחמת אוסלו בטווח הקרוב וחיסול ישראל בהמשך. 20 שנה לא מש האויב מדרישותיו, שמשמעותן חיסול המדינה היהודית. ואצלנו? החזון הציוני נסוג מפני "חזון" שתי המדינות; ישראל מחזקת את המחבלים ה"טובים" ואפילו למחבלים הרעים מספקת את צרכיהם; שלום הפך ל"שלום", וזה פינה את מקומו ליעדו הנוכחי של המתן ומתן - מדינה לאויב; ההדדיות נעלמה - הערבים בונים במרץ (ע"ע רוואבי) ואילו שרץ ההקפאה מתייחס ליהודים בלבד, ואפילו בירושלים; ההדדיות נשכחה: מדברים רק על פליטים ערביים ומשכיחים את הפליטים היהודיים; ההתיישבות מוקפאת ומנודה, והצבועים מבית מתנכלים לה. שיחות ישירות בלי תנאים מוקדמים? שקר! התנאי המוקדם, שאינו אלא תכתיב, הוא הקמת מדינה לאויב בתוך הרבע שנותר מארץ ישראל השלמה באמת, וישראל אפילו אינה רואה בכך תנאי מוקדם, אלא בסיס ל"שלום". אופק מדיני? ממשלותינו שכחו שתפקידן ליצור אופק מדיני למדינת היהודים ולא לאויב. נתניהו נדרש להכרעות קשות: לנתק את הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה פלשתינית ממערב לירדן. צעד קטן בראשית הדרך: לפטר את ציפי לבני, שכלל אינה מבינה בין ימינה לבין שמאלה ומושכת כל העת שמאלה/תהומה. אם נתניהו לא ידחק אותה אל מחוץ לממשלה, תהיה בכך הוכחה לאן הוא עצמו מוביל. הבעיה איננה בנט או יעלון!